WP_Post Object
(
    [ID] => 28949
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-05-09 15:19:20
    [post_date_gmt] => 2018-05-09 12:19:20
    [post_content] => באקדמיה התקבל אוסף מסמכים ומכתבים של המילונאי והמחנך אברהם אבן־שושן (תרס"ו–תשמ"ד, 1906–1984), שהיה חבר האקדמיה למן שנת תשל"ד. האוסף הצטרף לארכיון האקדמיה, המתעד את פעילותם של ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית. האקדמיה מודה מקרב לב למשפחת אבן־שושן על החלטתה להעביר את האוסף לארכיונהּ.

המילונאי נהג לכתוב לסופרים ולמשוררים ולשאול אותם על שימושי לשון שציטט ועל חידושים שמצא בכתביהם, ובאוסף נמצאות תשובותיהם. והינה מצאנו ששני מחברים השיבו לפנייתו במרחק שבוע ובאותו עניין – הפועל רִדְרֵד. לאה גולדברג ואברהם שלונסקי השתמשו שניהם בפועל הזה בתרגומיהם מרוסית במשמעות רעידה ורטט. כך כתב שלונסקי במענה לפניית אבן־שושן: "ואכן, גזרתי מלה זו מל' רעד, כדרך שגזר ח"נ ביאליק
(כך שמעתי מפיו) את רשרש מרעש, על דרך לגלג מלעג". ואילו גולדברג כתבה: "לפיכך עשיתי במלה 'רעד' מה שעשה ביאליק ב'רעש' משיצר את הפועל 'רשרש', בדיוק על אותו משקל עצמו". אם כן כל אחד בנפרד מייחס לעצמו את החידוש. אמנם — נודה על האמת — החידוש הזה לא מצא את מקומו בעברית, ובכל זאת התשובות הדומות מעוררות תהייה.





אבן־שושן במילונו מביא מובאות משני התרגומים. מ'מלחמה ושלום' לטולסטוי בתרגום לאה גולדברג: "תותחיהם המצֻחצחים, המבהיקים, המרדרדים על כַּנּוׂתיהם" (כרך א, עמ' 288) ו"הַסָּב... היה מרדרד בנשאו בזרועותיו את העולל" (כרך ב, עמ' 42); ומ'הדון השקט' למיכאל שולוחוב בתרגום אברהם שלונסקי: "והיה המלבן משוֵּע בקול רִדרוד של זגוגית" (כרך א, עמ' 439 [צ"ל: 433]) ו"שרקתן המרדרדת של כנפי הברוָזים" (כרך ג, עמ' 323).

למעשה אין מדובר באותה משמעות בדיוק. יונתן חפץ, מעובדי מפעל המילון ההיסטורי, בדק ומצא שגולדברג מתרגמת את הפעלים подрагивать ו־вздрагивать המתארים רעידה קלה או פתאומית, ואילו שלונסקי מתרגם את הפועל дребезжать, שפירושו — כפי שציין בעצמו — צליל רוטט אגב רעידה. מן הרשימה הביבליוגרפית שבראש המילון אנחנו למדים שאבן־שושן ציטט מ'מלחמה ושלום' בהוצאת מעריב לעם, 1959, ומן 'הדון השקט' בהוצאת ספריית הפועלים, מרחביה 1955—1959 [צ"ל: 1953—1959], ואם כך תרגומה של גולדברג מאוחר יותר. אלא שאין זאת ההוצאה הראשונה. שני התרגומים ראו אור לראשונה באותה השנה, 1953, ובאותה הסדרה.

בספרייה הלאומית מצוי עותק של 'הדון השקט' עם הקדשת המתרגם ללאה גולדברג (מימין). מלבד ההקדשה הלקונית אפשר ללמוד מן הצילום ששלונסקי הוא שערך את סדרת ספרי מופת שבמסגרתה יצא לאור באותה שנה גם 'מלחמה ושלום'. ולענייננו — נראה שהערת האגב שבה חתמה גולדברג את מכתבה לאבן־שושן נכתבה שלא בדרך אגב כלל: "אגב", רומזת גולדברג מבלי שנשאלה, "שלונסקי שראה את התיבה הזאת בתרגומי אמר לי בשעתו כי בעיניו טובה היא".



 

כתבה דורית לרר. התפרסם באקדם 56 (תשע"ו–2016)
    [post_title] => למי רדרדו הפעמונים?
    [post_excerpt] => בארכיון שלנו נמצאת תכתובת מרתקת בין המילונאי אברהם אבן־שושן ליוצרים לאה גולדברג ואברהם שלונסקי – אשר נשאלו על השימוש שלהם בפועל רִדְרֵד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9e%d7%99-%d7%a8%d7%93%d7%a8%d7%93%d7%95-%d7%94%d7%a4%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-06-11 20:25:36
    [post_modified_gmt] => 2024-06-11 17:25:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=28949
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 14656
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2016-04-17 10:30:59
    [post_date_gmt] => 2016-04-17 07:30:59
    [post_content] => הַלֵּל הוא סדרה של שישה ממזמורי תהלים (קיג–קיח) הנקראים בהזדמנויות מיוחדות, ובהן שלושת הרגלים. על כן הוא כלול בהגדה של פסח. מזמור קיד, השני במזמורי ההלל, קשור ישירות ביציאת מצרים ופותח במילים "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז".

מהו עם לועז? השורש לע"ז מופיע במקרא רק כאן, ונהוג להסבירו כמציין דיבור לא מובן – על פי משמעותו בשפות שמיות אחרות. עם לועז הוא אפוא עם הדובר שפה זרה ולא מובנת, כלומר עם זר. ביטוי זה מזכיר את הכינוי 'בַּרְבָּרִים', שבו כינו היוונים – על פי הדיבור הלא מובן – כל מי שלא דיבר יוונית.

מובן זה של השורש לע"ז עולה גם מלשון חכמים: לַעַז הוא לשון זרה, כלומר לשון שאיננה עברית, ולָעוֹז או לועז הוא זר שאינו דובר עברית. כך למשל במשנה נאמר שאת מגילת אסתר אפשר לקרוא למי שאינו מבין עברית בשפתו הזרה: "אבל קורין [את המגילה] ללעוזות בלעז" (מגילה ב, א); ובתלמוד הבבלי מובא סיפור על זקן אחד שבימי החשמונאים היה "מכיר בחכמת יוונית ולָעַז להם בלשון יוונית" (סוטה מט ע"ב; והשוו בבא קמא פב ע"ב). בתקופה מאוחרת נוצר ההסבר כאילו לַעַז הוא נוטריקון: 'לְשון עם זר' (או אף 'לשון עבודה זרה'). אפשר שפירוש עממי זה הושפע מכתיבת המילה בגרשיים - לע"ז - בפירוש רש"י בדפוסים. הכתיבה בגרשיים ממשיכה בדפוסים את הסימן המיוחד שניתן מעל מילה זו בחלק מכתבי היד כדי להבליטה (כפי שגם המילים הזרות עצמן מצוינות בפירוש רש"י בגרשיים).

בעת החדשה נוצר מן המילה לוֹעֵז שם התואר לוֹעֲזִי 'לא עברי', 'זר'. כך למשל אליעזר ליפמן זילברמן, המייסד והעורך של העיתון העברי הראשון "המגיד", מזכיר בדבריו (המגיד, שנה א, 1857) צייטונגען לועזיות כלומר עיתונים לא עבריים (המילה עיתון טרם נוצרה אז); כך גם באו לעולם אצל סופרי ההשכלה והתחייה הצירופים מילה לועזית, ביטוי לועזי, לשון לועזית (או לועזית סתם), ספר לועזי, אותיות לועזיות ועוד ועוד, השגורים כל כך בעברית ימינו.
הלעיז
בהקשר זה נזכיר שימוש נוסף בשורש לע"ז המוכר מן התלמוד הבבלי. לָעַז, הוציא לַעַז, ומאוחר יותר הִלעיז פירושם דיבר סרה, לָעַג. כך למשל נזכר בתלמוד הבבלי מנהגם של יהודי העיר עכו שלא לשבת על ספסלי גויים בשבת, "ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי גוים בשבת בעכו ולָעֲזָה עליו מדינה [= העיר], ואמרו: מימינו לא ראינו כך. ונשמט וישב על גבי קרקע ולא רצה לומר להם מותרין אתם" (פסחים נא ע"א). והנה דוגמה נוספת מבבלי שבת צז ע"א: על הכתוב "וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ" (במדבר יב, ט) אומר רבי עקיבא "מלמד שאף אהרן נצטרע", ורבי יהודה בן בתירא נוזף בו: "עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך – התורה כיסַתּוּ ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק". גמגום או דיבור לא מובן יכול לגרור לעג, וכך מובן הקשר לא רק בין שתי משמעויות השורש לע"ז אלא גם בין שימושי השורש לע"ג (הקרוב מצד אחד אל לִגְלֵג בלשון חכמים ומצד שני אל עִלֵּג), כדבר האמור בישעיהו: "כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה" (כח, י–יא). ברורה גם הקרבה בין הפועל הלעיז לפועל הליז, המשמש במשמעות זו של לעג כבר בעברית של אנשי הכת שפעלו בקומראן: "ויליזו עלי בשפת עול [= עָוֶל] כול נצמדי סודי" (מגילת ההודיות, שורה 24), וייזכר גם הביטוי לזות שפתיים ממשלי ד, כד: "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ".
* * *
נסיים בדברי מדרש תהלים על הפסוק "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז":
אמר ר' אלעזר הקפר בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם [...] שהיו מספרים לשון הקודש, שנאמר 'בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו' – ללשון הקודש שלו.
כתב ברק דן
    [post_title] => עם לועז, מילים לועזיות והוצאת לעז
    [post_excerpt] => מזמור קיד, השני במזמורי ההלל, קשור ישירות ביציאת מצרים ופותח במילים "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז". מהו 'עם לועז'?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9d-%d7%9c%d7%95%d7%a2%d7%96-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%95%d7%a2%d7%96%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%aa-%d7%9c%d7%a2%d7%96
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-03-22 13:45:34
    [post_modified_gmt] => 2021-03-22 11:45:34
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14656
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)