WP_Post Object
(
[ID] => 50866
[post_author] => 21
[post_date] => 2021-04-29 16:07:17
[post_date_gmt] => 2021-04-29 13:07:17
[post_content] => בשנת תרס"ה (1905) כתב חיים נחמן ביאליק את השיר "קומי צאי אחותי כלה", המתאר בצבעוניות וברגש את בוא האביב, עת מלבלבים העצים וקרני האור מרקדות בין השושנים. המשורר פונה אל נמענת השיר, וקורא לה (בהגיית מלעיל):
יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה
וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגַּיְא
וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת
אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי טַל
אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.
הזכריות המוזכרות בשיר הן הפרח ששמו המדעי הוא myosotis. ביאליק טבע את השם זִכְרִיָּה כתרגום שמו הלועזי של הפרח, שמשמעו 'אל תשכחני' (בגרמנית Vegesmeneicht, באנגלית כיום forget me not), בעקבות אגדות עם שונות. קדם לביאליק שאול טשרניחובסקי – בשנת תרס"א (1901) קרא לפרח זה בשם זִכְרִינִי, כצורת ציווי לנקבה. כך כתב טשרניחובסקי בשירו, המתאר גם הוא את יפי האביב:
אָז יִמָּלֵא שָׂדֶה קֶסֶם, הָאֲדָמָה – רֶגֶשׁ חָי
מִן אֲפִיקֵי הַגֵּאָיוֹת עַד הַנִּצָּה שֶׁבַּגָּיְא
מִנִּי בֶטֶן הָאֲדָמָה יַעַל מַחֲנֶה צִיצֵי בָר
עֵינֵי תְּכֵלֶת אַט יִפְתָּחָה צִיץ זִכְרִינִי שֶׁבַּכָּר.
בשנת תרע"ג (1913), בחוברת השלישית של "זכרונות ועד הלשון", הופצה לציבור רשימת שמות הצמחים שגיבש הוועד – ובין היתר נכלל ברשימה השם זִכְרִיָּה (שמות אחרים ברשימה הם רקפת, דמומית [קרובה לכלנית], חצב וחלבלוב).
האגרונום אהרן אהרונסון, המוכר גם כמייסד מחתרת ניל"י, כתב דברי ביקורת על רשימת שמות הצמחים ואף התכוון להרצות על כך לפני חברי ועד הלשון – אך לא זכה לכך. מלחמת העולם הראשונה פרצה, והוא התמסר לפעילות מודיעינית ומדינית, ולאחר סיום המלחמה נהרג בתאונת טיסה מסתורית באירופה.
בחוברת החמישית של "זיכרונות ועד הלשון" (תרפ"א, 1921) פורסם מאמרו של אהרונסון, ובהקדמה נכתב: "יהא נא מאמרו הקטן המודפס בזה זכר עולם להחוקר והעסקן המופלא, שלא זכה לתת לעמו פירות חקירה מבוכרים, אבל את כל חייו הקדיש לטובת עמו וארצו, שבה נולד ובה עבד את עבודתו המועילה והפוריה" (אעיר כי אהרונסון לא נולד בארץ אלא ברומניה ועלה ארצה עם משפחתו בהיותו כבן שש).
במוקד טענותיו של אהרונסון עומדת התפיסה שלפיה את שמות הצמחים לא צריכה לקבוע 'מועצת חכמים' שמכתיבה שמות מסוימים - אלא מוטב שהם ייקבעו בתהליך חי, בידי בני העם המתוודעים לפרחים ולצמחים ומעניקים להם שמות "המוניים" (כלומר עממיים) התואמים את טבע הארץ. ובלשונו: "אין אני רואה את הנחיצות הגדולה לחדש מאות ואלפי שמות המוניים בבת אחת, ודוקא בין כתלי בית המדרש. כמדומה לי שלא מן הנמנעות הוא להשתמש לעת עתה בשמות המדעיים של הצמחים ולתת לזמן, ובפרט לדור הצעיר, לברוא מין Plantore משלנו, כלומר לחדש שמות המוניים לפי ההכרח והצורך, באופן טבעי. רק באופן זה יבָּראו לנו שמות שיהיו גם יפים וגם מתקבלים. ואל לנו ללכת בדרך שהורה לנו ועד הלשון המכובד ברשימת הצמחים שלו".[1]
בין השאר, יצא קצפו על השם זִכְרִיָּה. וכך כתב: "מכל השמות המגוחכים שנבראו בלשוננו אין כמדומני אף אחד שיוכל להשתוות לשם זה. שם הצמח בספרותנו העתיקה הוא 'אדנא דעכברא', ממש כמו בערבית 'אדן אל פאר', ולמה נתבייש בשם זה ונקח לנו, על פי משקל משונה, שם שאינו נמצא אלא אצל העמים הגרמניים בעלי הרגשנות הצפונית? וכי טוב טעם יש בדבר? היוָנים לא בושו כלל לקרוא לצמח זה Myosotis, כלומר אוזן העכבר. ובימינו, מי לנו עם בעל טעם ואסתטיקה מפותחת כעם הצרפתים, ואף עם זה קורא לצמח oreilles de souris [=אוזני עכבר]. השם זִכְרִיָּה, שבא להזכיר, על פי משקל זר, את ה־Vergissmeinnicht הגרמני, הוא מיותר לכל הפחות, והוא מגוחך".
לטענת אהרונסון השיב בשם ועד הלשון ישראל איתן,[2] וכתב לגבי הזִכְרִיָּה: "מפני מה שם זה כל כך 'מגוחך', רק האלוהים יודע. ועד הלשון לא חִדשוֹ, אלא בחר בו וסמך עליו את ידיו מבין שלשת השמות שנמצאו משמשים בערבוביה בספרותנו החדשה: 'אל תשכחיני', 'זכריני' (טשרניחובסקי) ו'זכריה' (ביאליק). לשני השמות הראשונים אין צורה של שם עצם כלל, ורק האחרון נוח לשימוש בכינויים וברבים. וסמליותו של השם הזה, לפי דעתנו, רק טעם לשבח היא נותנת. ובנוגע לשם אדנא דעכברא, כלומר 'אוזן עכבר', הנה כמעט בכל הלשונות שֶׁמר א' מציינו בהן הוא רק מתורגם מיוָנית ואינו נהוג בשימוש החי... לבסוף, למרות יוָניותה של אוזן העכבר, אין אנו רואים את יפיה. גם נוח מאד בשמוש איננו. במה, אפוא, זכה?"
לימים אכן נדחה השם זכרייה, אך השם שהתקבל במקומו אינו 'אוזן העכבר', כהצעת אהרונסון, ואף לא 'אל תשי', שהציעו אחרים, אלא השם שטבע טשרניחובסקי, זִכְרִינִי;[3] ולזכרייה, כמדומה, נותר זכר רק בשדה השיר.
________________________________________________
[1] ראוי לציין כי בשנת תרע"ב, קודם פרסומה של רשימת שמות הצמחים של ועד הלשון, כתב אהרונסון מאמר בכתב העת "השלח", ובו דווקא קרא להכנה מסודרת של מילון לצמחים עבריים בידי מומחים. לדבריו "אמנם יש לחשוש שעל ידי יצירותיהם של המלומדים תתאבן לשוננו ולא יתחדשו בה מלים שיהיו להן אותו הרוך ואותן הנטיה החפשית והרעננות שאנו מוצאים בלשון עממית, אבל הדבור העברי יעשה את שלו ולא יתן ללשון להתאבן". והוא מביא לכך דוגמה: "כמה עלינו לשמוח בהוָדע לנו שילדי בית ספר אחד ביפו, באחד מטיוליהם, קראו מעצמם 'מקור החסידה' לצמח Erodium" ("השלח" כו, עמ' 275). תודתי לרונית גדיש על ההפניה למאמר זה.
[2] בחוברת נכתב כי איתן השתתף בעבודת הוועדה שדנה בשמות הצמחים בתור "טבעוני". טבעוני כאן פירושו כמובן מומחה בתחום הטבע. איתן היה מורה לטבע בגימנסיה העברית בירושלים.
[3] וראו בעניין זה את דבריו של ש' ייבין בהרצאה "פועלו של טשרניחובסקי בחידוש לשוננו" במליאת האקדמיה בכ"ה בכסלו תשכ"ט (זיכרונות האקדמיה ללשון העברית, טז [תשכ"ט], עמ' 14).
[post_title] => זכרייה, זכריני או אוזן העכבר
[post_excerpt] => בשנת תרס"ה (1905) כתב חיים נחמן ביאליק את השיר "קומי צאי אחותי כלה", המתאר בצבעוניות וברגש את בוא האביב, עת מלבלבים העצים וקרני האור מרקדות בין השושנים.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%96%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2021-05-02 17:10:46
[post_modified_gmt] => 2021-05-02 14:10:46
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50866
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
בשנת תרס"ה (1905) כתב חיים נחמן ביאליק את השיר "קומי צאי אחותי כלה", המתאר בצבעוניות וברגש את בוא האביב, עת מלבלבים העצים וקרני האור מרקדות בין השושנים.
המשך קריאה >>
יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגַּיְא וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת
אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי טַל אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.
הזכריות המוזכרות בשיר הן הפרח ששמו המדעי הוא myosotis. ביאליק טבע את השם זִכְרִיָּה כתרגום שמו הלועזי של הפרח, שמשמעו 'אל תשכחני' (בגרמנית Vegesmeneicht, באנגלית כיום forget me not), בעקבות אגדות עם שונות. קדם לביאליק שאול טשרניחובסקי – בשנת תרס"א (1901) קרא לפרח זה בשם זִכְרִינִי, כצורת ציווי לנקבה. כך כתב טשרניחובסקי בשירו, המתאר גם הוא את יפי האביב:אָז יִמָּלֵא שָׂדֶה קֶסֶם, הָאֲדָמָה – רֶגֶשׁ חָי מִן אֲפִיקֵי הַגֵּאָיוֹת עַד הַנִּצָּה שֶׁבַּגָּיְא
מִנִּי בֶטֶן הָאֲדָמָה יַעַל מַחֲנֶה צִיצֵי בָר עֵינֵי תְּכֵלֶת אַט יִפְתָּחָה צִיץ זִכְרִינִי שֶׁבַּכָּר.
בשנת תרע"ג (1913), בחוברת השלישית של "זכרונות ועד הלשון", הופצה לציבור רשימת שמות הצמחים שגיבש הוועד – ובין היתר נכלל ברשימה השם זִכְרִיָּה (שמות אחרים ברשימה הם רקפת, דמומית [קרובה לכלנית], חצב וחלבלוב). האגרונום אהרן אהרונסון, המוכר גם כמייסד מחתרת ניל"י, כתב דברי ביקורת על רשימת שמות הצמחים ואף התכוון להרצות על כך לפני חברי ועד הלשון – אך לא זכה לכך. מלחמת העולם הראשונה פרצה, והוא התמסר לפעילות מודיעינית ומדינית, ולאחר סיום המלחמה נהרג בתאונת טיסה מסתורית באירופה. בחוברת החמישית של "זיכרונות ועד הלשון" (תרפ"א, 1921) פורסם מאמרו של אהרונסון, ובהקדמה נכתב: "יהא נא מאמרו הקטן המודפס בזה זכר עולם להחוקר והעסקן המופלא, שלא זכה לתת לעמו פירות חקירה מבוכרים, אבל את כל חייו הקדיש לטובת עמו וארצו, שבה נולד ובה עבד את עבודתו המועילה והפוריה" (אעיר כי אהרונסון לא נולד בארץ אלא ברומניה ועלה ארצה עם משפחתו בהיותו כבן שש). במוקד טענותיו של אהרונסון עומדת התפיסה שלפיה את שמות הצמחים לא צריכה לקבוע 'מועצת חכמים' שמכתיבה שמות מסוימים - אלא מוטב שהם ייקבעו בתהליך חי, בידי בני העם המתוודעים לפרחים ולצמחים ומעניקים להם שמות "המוניים" (כלומר עממיים) התואמים את טבע הארץ. ובלשונו: "אין אני רואה את הנחיצות הגדולה לחדש מאות ואלפי שמות המוניים בבת אחת, ודוקא בין כתלי בית המדרש. כמדומה לי שלא מן הנמנעות הוא להשתמש לעת עתה בשמות המדעיים של הצמחים ולתת לזמן, ובפרט לדור הצעיר, לברוא מין Plantore משלנו, כלומר לחדש שמות המוניים לפי ההכרח והצורך, באופן טבעי. רק באופן זה יבָּראו לנו שמות שיהיו גם יפים וגם מתקבלים. ואל לנו ללכת בדרך שהורה לנו ועד הלשון המכובד ברשימת הצמחים שלו".[1] בין השאר, יצא קצפו על השם זִכְרִיָּה. וכך כתב: "מכל השמות המגוחכים שנבראו בלשוננו אין כמדומני אף אחד שיוכל להשתוות לשם זה. שם הצמח בספרותנו העתיקה הוא 'אדנא דעכברא', ממש כמו בערבית 'אדן אל פאר', ולמה נתבייש בשם זה ונקח לנו, על פי משקל משונה, שם שאינו נמצא אלא אצל העמים הגרמניים בעלי הרגשנות הצפונית? וכי טוב טעם יש בדבר? היוָנים לא בושו כלל לקרוא לצמח זה Myosotis, כלומר אוזן העכבר. ובימינו, מי לנו עם בעל טעם ואסתטיקה מפותחת כעם הצרפתים, ואף עם זה קורא לצמח oreilles de souris [=אוזני עכבר]. השם זִכְרִיָּה, שבא להזכיר, על פי משקל זר, את ה־Vergissmeinnicht הגרמני, הוא מיותר לכל הפחות, והוא מגוחך".לטענת אהרונסון השיב בשם ועד הלשון ישראל איתן,[2] וכתב לגבי הזִכְרִיָּה: "מפני מה שם זה כל כך 'מגוחך', רק האלוהים יודע. ועד הלשון לא חִדשוֹ, אלא בחר בו וסמך עליו את ידיו מבין שלשת השמות שנמצאו משמשים בערבוביה בספרותנו החדשה: 'אל תשכחיני', 'זכריני' (טשרניחובסקי) ו'זכריה' (ביאליק). לשני השמות הראשונים אין צורה של שם עצם כלל, ורק האחרון נוח לשימוש בכינויים וברבים. וסמליותו של השם הזה, לפי דעתנו, רק טעם לשבח היא נותנת. ובנוגע לשם אדנא דעכברא, כלומר 'אוזן עכבר', הנה כמעט בכל הלשונות שֶׁמר א' מציינו בהן הוא רק מתורגם מיוָנית ואינו נהוג בשימוש החי... לבסוף, למרות יוָניותה של אוזן העכבר, אין אנו רואים את יפיה. גם נוח מאד בשמוש איננו. במה, אפוא, זכה?"
לימים אכן נדחה השם זכרייה, אך השם שהתקבל במקומו אינו 'אוזן העכבר', כהצעת אהרונסון, ואף לא 'אל תשי', שהציעו אחרים, אלא השם שטבע טשרניחובסקי, זִכְרִינִי;[3] ולזכרייה, כמדומה, נותר זכר רק בשדה השיר. ________________________________________________[1] ראוי לציין כי בשנת תרע"ב, קודם פרסומה של רשימת שמות הצמחים של ועד הלשון, כתב אהרונסון מאמר בכתב העת "השלח", ובו דווקא קרא להכנה מסודרת של מילון לצמחים עבריים בידי מומחים. לדבריו "אמנם יש לחשוש שעל ידי יצירותיהם של המלומדים תתאבן לשוננו ולא יתחדשו בה מלים שיהיו להן אותו הרוך ואותן הנטיה החפשית והרעננות שאנו מוצאים בלשון עממית, אבל הדבור העברי יעשה את שלו ולא יתן ללשון להתאבן". והוא מביא לכך דוגמה: "כמה עלינו לשמוח בהוָדע לנו שילדי בית ספר אחד ביפו, באחד מטיוליהם, קראו מעצמם 'מקור החסידה' לצמח Erodium" ("השלח" כו, עמ' 275). תודתי לרונית גדיש על ההפניה למאמר זה.
[2] בחוברת נכתב כי איתן השתתף בעבודת הוועדה שדנה בשמות הצמחים בתור "טבעוני". טבעוני כאן פירושו כמובן מומחה בתחום הטבע. איתן היה מורה לטבע בגימנסיה העברית בירושלים.
[3] וראו בעניין זה את דבריו של ש' ייבין בהרצאה "פועלו של טשרניחובסקי בחידוש לשוננו" במליאת האקדמיה בכ"ה בכסלו תשכ"ט (זיכרונות האקדמיה ללשון העברית, טז [תשכ"ט], עמ' 14).
[post_title] => זכרייה, זכריני או אוזן העכבר [post_excerpt] => בשנת תרס"ה (1905) כתב חיים נחמן ביאליק את השיר "קומי צאי אחותי כלה", המתאר בצבעוניות וברגש את בוא האביב, עת מלבלבים העצים וקרני האור מרקדות בין השושנים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%96%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-05-02 17:10:46 [post_modified_gmt] => 2021-05-02 14:10:46 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50866 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )
