WP_Post Object
(
    [ID] => 62525
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2022-03-31 15:12:59
    [post_date_gmt] => 2022-03-31 12:12:59
    [post_content] => זִיו הוא 'זוהַר', 'הוד', כינוי לאור שמימי או מסתורי, ובהקשרים אחדים גם 'מראֶה', 'הבעה' (של פנים או של דמות).

במקורה המילה זִיו (לפחות בהקשר הזה) אינה עברית. היא נקרית במקרא רק בחלקים הארמיים של ספר דניאל, למשל –

 	
במובן 'אור': "צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקׇבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל" [=הפסל ההוא גדול ואורו יתֵר, עומד למולך ומראהו נורא] (ב, לא)
 	
במובן 'מראֶה': "אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֺהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי" [=אז המלך בלשאצר נבהל מאוד ומראהו השתנה עליו] (ה, ט)

מקובל לומר שאל הארמית התגלגלה המילה זיו מן המילה האכדית zīmu שהרי העיצורים השפתיים ו' (w) ומ' (m) עשויים להתחלף בין לשונות שמיות ובין ניבים של אותה לשון שמית, כמו בשם החודש מרחשוון, שמקורו בצירוף הבבלי ורח־שמן, 'החודש [היֶרַח] השמיני', וכן ארגמן בעברית וארגוון בארמית.

המילה זיו משמשת ברבים מלהגי הארמית. בארמית של תרגום אונקלוס מיתרגם הפסוק "קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שנאמר על משה בשמות לד) "סְגִי זִיו יְקָרָא דְּאַפּוֹהִי". מכאן התארים 'גברא זיוותן' (בבלי שבת קנו ע"א) או 'בני זיוותנֵי' (בבלי כתובות סא ע"א) לציון מי שהוא בעל זיו, כבוד, גאווה, וכן בעברית של התלמוד "זיוותני עולם" (ראש השנה יא ע"א) ככינוי לאבות האומה.

ככל הנראה חדרה המילה זִיו לעברית בתקופת בית שני, ועדות לכך מוצאים כבר במגילות מדבר יהודה. בלשון המשנה היא נזכרת (פעמיים בלבד) במשנה על מותם של חכמי הדור: "משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה... משמת רבי ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה..." (סוטה ט, טו). בפיוטים הקדומים וכן בתלמודים ובמדרשים מתרבים מופעיה: "הצדיק שבעיר – הוא זיווה [של העיר] הוא שבחה והוא הדרה. פינה [=פנה] משם – פינה זיווה פינה שבחה פינה הדרה" (בראשית רבה סח, ו). בחלק ניכר מן ההיקרויות בספרות חז"ל בא זיו בצירוף זיו השכינה לציון 'אורו של האל', 'הופעתו של האל': "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה כאלו נהנה מזיו שכינה" (בבלי ברכות סד ע"א), אבל גם בצירופים אחרים: "'בן לזקֻניו' – מלמד שהיה זיו איקונין [=מראה דמות] שלו דומה לו" (בראשית רבה נג, ו), ובדומה לכך – זיו פנים.

מקובל לייחס לחיים נחמן ביאליק את הביטוי הנודע בימינו לראות את זיו פניו, במובן 'לפגוש'. מסוף המאה התשע עשרה מוצאים בספרות ובעיתונות את הצירוף זיו עלומים, ומאוחר יותר גם זיו נעורים, הוא המראה הקורן מפניהם, ואולי ממלא את דמותם, של צעירים וצעירות.
יֶרַח זיו
מילה נדירה שצורתה זִו מוכרת מן העברית של המקרא: מדובר בשמו הכנעני־עברי הקדום של חודש אייר:[1] "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'" (מלכים א ו, א); ופעם נוספת בסוף הפרק: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו" (שם לז). על שמות החודשים בעברית אפשר לקרוא כאן.

הוראת המילה לא נתבררה כל צורכה, וחוקרים התקשו להכריע אם אומנם מדובר באותו זיו (בחיריק מלא) במובן 'אור' שהגיע לעברית בתיווך הארמית. מכל מקום בספרות חז"ל נקשרו השניים; כך למשל במימרה תלמודית ש"מסבירה" את אימוץ שמות החודשים הבבליים: "שמות חדשים עלו בידם מבבל... [ואילו] בראשונה 'בירח זִו' – שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין" (ירושלמי ראש השנה א, א; נו ע"ד), כלומר החודש שבו האור והחום כבר שולטים והאדמה מוציאה פירות. קשר זה משתקף גם בתרגום הארמי לשני האזכורים במלכים: "בירח זיו ניצניא",[2] והיא מקובלת גם על פרשני המקרא בימי הביניים.

בהשראת שם החודש העברי ניתן השם זיוונית לצמח Convallaria majalis עטור הפרחים הקטנים והלבנים דמויי הפעמון. בשם המדעי – וגם במגוון כינוייו בלשונות אירופה (דוגמת May bells או May lily באנגלית, Muguet de mai בצרפתית, Maiglöckchen בגרמנית) – נזכר החודש הלועזי מאי, המקביל בלוח השנה העברי לחודש אייר, הוא חודש זיו המקראי. צמח זה ידוע גם בכינויו Lily of the valley על פי שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים שבמגילת שיר השירים (ב, א), ואומנם זהו שמו הלא־רשמי בקרב דוברי עברית.

השם זיו ניתן בימינו לבנים ולבנות (בעבר נהג זיו לבנים וזיווה לבנות), והוא משמש גם שם משפחה. הקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן נקרא על שם כפר צ'רקסי שהיה בקרבת מקום (عين زوان) על פי זֻוַאן (زُوَان) בערבית, שמו של הצמח זוּן הגדל בר בסביבה.

____________________________________
[1] המילה מוכרת (בכתיב 'זיב') במשמעות הזו גם מכתובות פּוּניות (פּוּנִית היא ניב מאוחר של הפניקית). שני החודשים הכנעניים האחרים שנזכרים במקרא – ירח בול וירח האיתנים – מוכרים מכתובות פניקיות קדומות יותר (לצד שמות חודשים אחרים שלא בא זכרם במקרא).
[2] בערוך השלם ביאר: "שהוא מהודר בפרחים".
    [post_title] => זיו
    [post_excerpt] => זיו הוא 'זוהר', 'הוד' ובהשאלה גם 'מראה', במיוחד כשמדובר ב"מאור הפנים". מילה מסתורית זו מתגלגלת בין לשונות שמיות, ואולי גם קשורה לשמו העברי הקדום של חודש אייר.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%96%d7%99%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-10-07 23:57:12
    [post_modified_gmt] => 2024-10-07 20:57:12
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=62525
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)