WP_Post Object
(
[ID] => 993
[post_author] => 1
[post_date] => 2011-01-23 09:51:00
[post_date_gmt] => 2011-01-23 07:51:00
[post_content] => הגשם והרוח אופייניים שניהם לימות החורף וקשורים זה בזה משכבר הימים. בהזכרת גשמים בתפילה אומרים: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם". ומוכר מאוד הפתגם: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה, יד), כלומר: אדם המבטיח לתת ואינו מקיים דומה לעננים (=נשיאים) ורוח שאין עמם גשם.
המילה רוּחַ מציינת ביסודה משב אוויר ונשיפת אוויר. לצד המשמעות היסודית, המילה 'רוח' משמשת במשמעויות מושאלות מימי קדם ועד ימינו: נשמה וחיים, כוחות נפש וכדומה. בפיוט 'אדון עולם' אנו אומרים "בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי" – על פי תהלים לא, ו. המשמעויות המושאלות רווחות מאוד בניבים, כגון 'מָשַׁל ברוחו' (התאפק), 'אֶרֶךְ רוח' (סבלני), 'מורת רוח' (חוסר נחת), 'שְׁאַר רוח' (השראה, אצילות) – כל אלה שאובים מן התנ"ך; 'נכנסה בו רוח שטות' – מספרות חז"ל; וצירופים שהתחדשו בדורות האחרונים: 'מצב רוח', 'רוח החוק' ועוד.
בספרות הפילוסופיה של ימי הביניים נוצרו על פי הערבית שם התואר רוּחָנִי והשם המופשט רוּחָנִיּוּת לציון דברים השייכים לרוח, היפוכם של 'חומרי' ו'חומריות'.
עוד ניגוד של רוּחָנִיּוּת הוא גַּשְׁמִיּוּת. אך הגֶּשֶׁם שממנו נוצרה מילה זו אינו קשור כלל לטיפות המים הנוטפות מן הֶעבים. בארמית גְּשֵׁם פירושו 'גוף', ופה ושם חדרה משמעות זו לעברית במילה גֶּשֶׁם. אך התפשטותה העיקרית הייתה בספרות הפילוסופיה של ימי הביניים בעקבות המילה הערבית המקבילה גִ'סְם. גם מילה זו פירושה 'גוף', ובהרחבה 'חומר', 'דבר ממשי במציאות'. נוסף על גַּשְׁמִי וגשמיות, נוצרו מגֶּשֶׁם במשמעות 'גוף' המילים מְגֻשָּׁם (בעל גוף ומכאן מסורבל, כבד תנועה), הַגְשָׁמָה (ייחוס תכונה מוחשית לדבר מופשט, וכיום – מימוש, ביצוע), הִתְגַּשְּׁמוּת ועוד.
אולי בגלל פוריותו של השורש גש"ם במשמעות 'גוף' ו'חומר', מעטות בלשוננו היום מילים משורש זה במשמעות 'מים מן השמים'. כדי למלא את הצורך ביצירת מילים הקשורות לגשם במשמעות 'טיפות מים', העברית החדשה נעזרת במילה אחרת, גם היא מן התנ"ך, הנחשבת ספרותית יותר בלשוננו: מָטָר. ממנה התחדשו מִטְרִיָּה, מַמְטֵרָה ומִמְטָרִים, ובשימוש מושאל 'מְטר חיצים', 'מְטר אבנים'.
מן מָטָר נגזר הפועל הִמְטִיר, והוא משמש כבר בתנ"ך לא רק בקשר לגשם: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" (בראשית יט, כד), ומכאן הניב המשמש בימינו: 'המטיר עליו אש וגופרית' המציין ביטוי של כעס ונזיפה.
מה בכל זאת הצמיח הגשם? החזאים בימינו אומרים לעיתים שצפוי יום גָּשׁוּם וסוער. בדברי ירמיהו נגזר מן גֶּשֶׁם הפועל הִגְשִׁים (המקביל ל'המטיר'): "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים?" (יד, כב), כלומר 'אין בפסילי הגויים כוח להוריד גשם'. נעמי שמר בשירה 'כמו חצב' משחקת בכפל המשמעות של השורש גש"ם: "וּכְמוֹ עָנָן לְהִתְגַּשֵּׁם מֵעַל חֶלְקַת שָׂדֶה רֵיקָה וּלְהָבִיא לָרְגָבִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַיְּרֻקָּה" – הענן מגשים את עצמו בהורדת הגשם. אין לנו אלא לייחל לעננים מתגשמים, לימים גשומים ולרוחות טובות.
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה
[post_title] => על הגשם והרוח
[post_excerpt] => הגשם והרוח אופייניים שניהם לימות החורף וקשורים זה בזה משכבר הימים. בהזכרת גשמים בתפילה אומרים: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם". ומוכר מאוד הפתגם: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה, יד), כלומר: אדם המבטיח לתת ואינו מקיים דומה לעננים (=נשיאים) ורוח שאין עמם גשם.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%92%d7%a9%d7%9d-%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-12-24 11:43:24
[post_modified_gmt] => 2022-12-24 09:43:24
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=993
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
