הדף בטעינה

על המילה הִשְׁתַּחֲוָיָה

במילון

 (ללא ניקוד: השתחוויה)
מיןנקבה
שורששׁחוי
נטייההשתחוויוֹת; שם הפעולה של מִשְתחוֶוה

הגדרה

  • קידה, כפיפת הגוף לפָנים להבעת כבוד
  • (בימי קדם) כריעה או השתטחות על הארץ
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

אתם באמת שואלים אתי אם צריך לומר השתחוות או השתחוויה? באיור: המלכה אליזבת כעוסה

השתחווה והשתחוויה

WP_Post Object
(
    [ID] => 52411
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-07-20 17:47:21
    [post_date_gmt] => 2021-07-20 14:47:21
    [post_content] => הפועל הִשְׁתַּחֲוָה במובן 'השתטח, כופף גופו לפנים' נפוץ מאוד במקרא. במבט ראשון נראה שהוא שקול בבניין התפעל וגזור מן השורש המרובע שחו"י. אולם מן הפעלים המקראיים הקרובים אליו בבניין קל – שָׁחָה (למשל "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ, דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ", תהלים מד, כו) או שָׁחַח (למשל "וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ", ישעיהו ב, ט) – קשה להבין מה פשר הווי"ו העיצורית בשורש.

בדקדוקו הנודע של גזניוס סומן הִשְׁתַּחֲוָה כפועל חריג בגזרת ל"י שבו משמשת צורה נדירה של בניין התפעל בהכפלת ל' הפועל (התפעלל). לפי זה השורש הבסיסי שח"ו נעשה שחו"ו, ואחר כך התגלגל – אולי בשל היבדלות עיצורים – אל שחו"י.[1] ברם, על אף קיומן של מילים מקראיות נדירות בצורה פעלל דוגמת שַׁאֲנָן, רַעֲנָן ואֻמְלָל, ואפילו מְטַחֲוֵי(־קֶשֶׁת) מן השורש טחו"י (בדומה לשחו"י), התקשו חלק מן החוקרים לקבל צורה נדירה כזו של בניין התפעל. יש אף מי שהצביע על כך שקשה להעלות על הדעת הכפלה של עיצור "רופף" כ־w.

דעה אחרת היא שמדובר בבניין השתפעל (המוכר מן האכדית), ולפי זה השורש הוא חו"י. בדרך זו אין צורך לתרץ את הרצף ו־י בשורש. ואומנם משעה שנתגלו כתבי אוגרית ובהם הפועל 'תשתחוי', לרבים כבר לא היה ספק בהצעת גיזרון זו (בניין השתפעל אומנם נדיר גם באוגריתית, אך מצוי בה הבניין שפעל, המקביל לבניין הפעיל בעברית). לפי זה – מה עניין השורש חו"י לפעולת כיפוף הגוף? מקובל להסביר כי מובנו 'התפתלות' (כמו במילה הארמית חִוְיָא לציון 'נחש'). מנגד יש המקשים כי סביר יותר שהפועל השתחווה קרוב במשמעותו לפעלים המקראיים מן השורשים שח"ח ושח"י/שו"ח שבהם השי"ן מן השורש.[2]

אם כן שני ההסברים המקובלים אינם חפים מקשיים.

הסבר מקורי הציע חוקר הלשון נפתלי הרץ טור־סיני. מן החבשית (געז), לשון שמית דרומית, למדים כי העיצורים ק, ח' (וגם כ, ג) נוטים לבוא בתוספת העיצור ו אחריהם (למשל 'קַר' בעברית הוא 'קְוַר' בחבשית). נטייה זו ניבטת לדבריו גם בכמה מילים עבריות כגון קְוֻצָּה במשמעות 'תלתלי השיער' ("קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", שיר השירים ה, יא).[3] הוא הדין גם במילה השתחווה – השורש הבסיסי הוא אכן שח"י, אלא שמבחינה פונטית נהגה העיצור ח (שמקורו ב־ח') בתוספת ו אחריו. כך טור־סיני מסביר גם את הצורה מְטַחֲוֵי־.

השתחוויה והשתחוות

בספר מלכים ב' בא שם הפעולה הִשְׁתַּחֲוָיָה, במימוש כל עיצורי השורש: "בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה" (ה, יח). ברם שמות פעולה נדירים למדי בתנ"ך – ואם אומנם מדובר בשם פעולה, סביר להניח שבבניין התפעל בגזרת ל"י היינו מוצאים הִשְׁתַּחֲווּת (כמו הִתְעַלּוּת מן השורש על"י, הִדַּמּוּת מן השורש דמ"י). יש המסבירים כי צורה זו אינה אלא צורת המקור הנטוי הִשְׁתַּחֲווֹת (באות השימוש ל' – לְהִשְׁתַּחֲווֹת – היא נפוצה בתנ"ך), ולפנינו היא כתובה ומנוקדת (בניקוד הטברני) על דרך השלמים כמו בארמית המקראית. צורת המקור בגזרת ל"י בארמית המקראית מקיימת את היו"ד: לְמִבְנְיָה (=לבנות), לְהַשְׁנָיָה (=לשַנות), לְהַחֲוָיָה (=להגיד). אף שבלשון חכמים התגברה מגמת יצירת שמות הפעולה, במשנה מוצאים את הצורה המקראית השתחויה (בהקשר של כריעה בתפילה), ואף את צורת הרבים השתחויות (במקורות חז"ל מצויים גם הכתיבים השתחואה והשתחואות). צורה זו היא המקובלת גם בלשון ימינו, ולא "השתחווּת".  

הרחבה – וַיִּשְׁתַּחוּ, וַתִּשְׁתַּחוּ

לתשומת לב מיוחדת ראויות צורות העתיד המקראיות לנסתר ולנסתרת. הצורות הרגילות הן יִשְׁתַּחֲוֶה ו־תִּשְׁתַּחֲוֶה, כמו בלשון ימינו, ואולם נפוצות מהן בתנ"ך הצורות וַיִּשְׁתַּחוּ, וַתִּשְׁתַּחוּ (תמיד בו' ההיפוך). הן מסתיימות בסיומת ־וּ ולכן נדמות כצורות רבים, ואולם ברור מההקשר כי אין הן אלא צורות יחיד: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ" (בראשית כג, יב); "וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ" (מלכים א א, טז). מדובר אפוא בצורות העתיד המקוצר – צורות מיוחדות ששייכות למערכת הזמנים של לשון המקרא (להרחבה). בגזרת ל"י נושלת בהן התנועה הסופית, ולאור צורות עתיד מקוצר דומות דוגמת וַיְצַו (=יצוה) או וַיְקַו (=יקוֶה), היינו מצפים למצוא "וַיִּשְׁתַּחַו", בווי"ו עיצורית. במקרה זה העיצור הסופי w נעתק לתנועה u – וכך נתקבלה הצורה וַיִּשְׁתַּחוּ, בסיומת ־וּ שאיננה סיומת הרבים. צורות הנסתרים היא כמובן יִשְׁתַּחֲווּ.

_____________________

[1] חילופי ו–י באות השורש האחרונה מוכרים בתנ"ך, כך בשורש של"ו – לעיתים על דרך השלמים: שָׁלֵו, שַׁלְוָה, שָׁלַוְתִּי, ולעיתים על דרך ל"י: יִשְׁלָיוּ, שָׁלוּ.

[2] וגם לשמות עצם בשורשים האלה. עיינו כאן.

[3] תופעה זו מוכרת מרצף העיצורים qu בלשונות הודו־אירופיות, השוו למשל הביטוי המוכר סְטָטוּס קְווֹ (status quo) מלטינית.​

[post_title] => השתחווה והשתחוויה [post_excerpt] => הפועל הִשְׁתִּחֲוָה שקול לכאורה בבניין התפעל מן השורש המרובע שחו"י. אולם מן הפעלים המקראיים הקרובים אליו בבניין קל – שָׁחָה או שָׁחַח קשה להבין מה פשר הווי"ו העיצורית בשורש. על הפועל המיוחד הזה ועל שם הפעולה המיוחד שלו הִשְׁתַּחֲוָיָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%97%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%97%d7%95%d7%95%d7%99%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-22 11:48:04 [post_modified_gmt] => 2021-11-22 09:48:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=52411 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הפועל הִשְׁתִּחֲוָה שקול לכאורה בבניין התפעל מן השורש המרובע שחו"י. אולם מן הפעלים המקראיים הקרובים אליו בבניין קל – שָׁחָה או שָׁחַח קשה להבין מה פשר הווי"ו העיצורית בשורש. על הפועל המיוחד הזה ועל שם הפעולה המיוחד שלו הִשְׁתַּחֲוָיָה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך הִשְׁתַּחֲוָיָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>