WP_Post Object
(
    [ID] => 94662
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-06-23 15:42:26
    [post_date_gmt] => 2024-06-23 12:42:26
    [post_content] => אזהרה: הפעם הפינה היא מתחת לכל ביקורת! מאיזו שפה ירשנו את הביטוי הזה ומה הקשר לבתי הספר "חביב" בראשון לציון של ראשית המאה העשרים?
[presto_player id=94694]
    [post_title] => מתחת לכל ביקורת
    [post_excerpt] => אזהרה: הפעם הפינה היא מתחת לכל ביקורת! מאיזו שפה ירשנו את הביטוי הזה ומה הקשר לבתי הספר "חביב" בראשון לציון של ראשית המאה העשרים?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-02 20:29:11
    [post_modified_gmt] => 2024-07-02 17:29:11
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=94662
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1026
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-06-07 20:55:00
    [post_date_gmt] => 2012-06-07 17:55:00
    [post_content] => המושגים בין, תוך ואמצע מלווים אותנו בכל תחומי החיים – לא רק המוחשיים אלא גם המופשטים. למשל, חכמי ימי הביניים הטיפו לאדם לאחוז בדרך האמצעית ובמידה הבינונית בין שני קצוות רעים – כגון הנדיבות שהיא ממוצעת בין הכִּילוּת (קמצנות) והפיזור (רמב"ם, שמונה פרקים).

את המילים בין ותוך וכמה מנגזרותיהן ירשנו מן התנ"ך. מילת היחס בין מופיעה בתנ"ך לא פחות מארבע מאות פעמים, חלקן בנטייה (ביני, בינך, בינם או ביניהם וכדומה). ויש לה גם הֶגוון (וריאציה) שהוא מעין צורת רבים: בֵּינוֹת, כגון "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב, כג). כיום צורה זו משמשת בלשון הספרותית, כגון "רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן" (יורם טהרלב, בשביל אל הבריכות). מילת היחס בין משמשת בצירופים רבים: 'בין הערביים', 'בין המצרים', 'בין השיטין' או 'בין השורות', 'בין כה וכה' ועוד.
בין
מן המילה בין נגזרו מילים אחדות. המילה בֵּינַיִם מוכרת כבר מן התנ"ך: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז, ד), ומפרשים: "לפי שהיה יוצא יום יום בין שתי המערכות [=בין הצבאות]" (רד"ק). כיום המילה רווחת בעיקר בצירופים כגון 'מעמד הביניים'. בספרות חז"ל אנו מוצאים את שם התואר בֵּינוֹנִי ואת תואר הפועל בֵּינָתַיִם, בֵּינְתַיִם (שתי ההגיות תקניות), ובעברית החדשה נוצרה המילה בֵּינָה, שאחת ממשמעויותיה היא הרֶווח שבין קווי החַמְשָׁה (ברישום תווים).
מסתבר שמילת היחס בין קשורה למילים הֵבִין, נָבוֹן, בִּינָה וכיו"ב, שהרי יסודה של ההבנה הוא ההבחנה בין דבר לדבר, כאמור בתלמוד הירושלמי (בהקשר אחר) "אם אין דעה, הבדלה מניין?"
תוך
המילה תּוֹךְ משמשת במשמע 'אמצע', אך משמעה העיקרי הוא 'פְּנים'. כך למשל במימרה מספרות חז"ל 'אין תוכו כברו' (בַּר = חוץ). תּוֹךְ ביסודה היא צורת הנסמך של תָּוֶךְ (השוו מָוֶת–מוֹת־). הצורה תָּוֶךְ מוכרת למשל בביטוי 'עמודי התווך', שמקורו בפסוק "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם" (שופטים טז, כט). מן המילה תווך נגזר שם המקצוע מתווך: המתווך עומד בתווך בין קונים למוכרים או בין שני צדדים בסכסוך וכדומה.
המילה תּוֹךְ משמשת בעיקר בצירופי יחס, כלומר בְּבואה לאחר מילת יחס: תוך, מתוך, לתוך.
נעיר כי הצורה המיוחדת בְּתוֹכְכֵי־ – המשמשת במשמעות 'בתוך־תוכו של' – נולדה בטעות. מקורה בכתוב "בְּתוֹכֵכִי ירושלים" (תהלים קטז, יט), אלא שהמילה בְּתוֹכֵכִי היא צורה שירית של בְּתוֹכֵךְ.
מן המילה תּוֹךְ נגזר שם התואר תִּיכוֹן, כגון "הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה" (שופטים ז, יט). אומנם הצורה המתבקשת היא 'תּוֹכוֹן', אך בצורה זו נוצר רצף של שתי תנועות o, ובתהליך המכונה היבדלות הפך החולם הראשון לחיריק: תִּיכוֹן (השוו רֹאשׁ–רִאשׁוֹן).
אמצע
בספרות חז"ל נוספה למילים 'בין' ו'תוך' המילה אֶמְצַע ובנטייה גם אֶמְצָעִיתוֹ, כגון "ירושלים אמצעיתו של עולם" (שמות רבה). מאֶמְצַע נגזר שם התואר אֶמְצָעִי, כגון 'הילד האמצעי'. המילה אֶמְצָעִי משמשת גם שם עצם, בעיקר בצורת רבים: 'לנקוט אמצעים', 'אמצעי זהירות'. אֶמְצָעִי הוא מה שנמצא באמצע, בדרך אל המטרה, ומסייע להשגתה. בימי הביניים נוצרה המילה המופשטת אֶמְצָעוּת, והיא משמשת בעיקר בצירוף באמצעות במשמעות 'על ידי', 'בעזרת'. אל המילה אֶמְצַע מתקשר הפועל לְמַצֵּעַ. בלשון חז"ל משמעו 'לחצות', 'לשים באמצע', ובהמשך קיבל את המשמעויות 'לפשר' וגם 'לחשב את האמצע', ומכאן המילה ממוצע.

את שלוש המילים בין, תוך ואמצע גייסה העברית לתרגום המילה הלטינית רבת המשמעים 'מדיום' (ברבים 'מדיה'): medium aevum = ימי הביניים, interstellar medium = תָּוֶוךְ בין־כוכבי, media = אמצעֵי תקשורת.

בין כך ובין כך לכל אמצע יש סוף.
כתבו: רונית גדיש ותמר כץ
קובץ מעוצב (להדפסה)

    [post_title] => תוך, אמצע ומה שביניהם
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%90%d7%9e%d7%a6%d7%a2-%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-06-30 01:06:09
    [post_modified_gmt] => 2020-06-29 22:06:09
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1026
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 841
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-01 12:41:44
    [post_date_gmt] => 2011-05-01 09:41:44
    [post_content] => הצירי המלא – כלומר צירי שאחריו יו"ד, כגון במילים בֵּיצָה, הֵישִׁיר, בְּנֵי (ישראל) – נהגה בפי חלק מדוברי העברית ey. מקורו של הצירי המלא בדו־תנועה (דיפתונג) ay, וכבר בתקופה קדומה הפכה דו־תנועה זו לתנועת e, והיו"ד שייצגה במקור עיצור נשתמרה בכתב ואינה אלא אם קריאה.

במהלך הדורות שבהם לא שימשה העברית בדיבור חי התפתחו כמה מסורות הגייה וכמה שיטות ניקוד של הטקסט המקראי, וכן של טקסטים אחרים: המשנה, המדרש, התפילות וכדומה. חלק מן המסורות הללו התגלגלו אל העברית החדשה, והן משפיעות על דרך ההגייה עד היום הזה.

במסורת ההגייה הספרדית – שממנה בעיקר שאבה העברית החדשה את דרך הגיית התנועות – אין כל הבדל בהגייה בין צירי (מלא או חסר) ובין סגול. ואילו במסורת ההגייה האשכנזית, שהתגבשה בימי הביניים בהשפעת הלשונות הגרמניות, נוצר הבדל בין הגיית הצירי ובין הגיית הסגול: צירי מלא או חסר נהגה ey, ואילו סגול נהגה e.

בראשית המאה העשרים הציע דוד ילין להגות צירי מלא ey (כלומר לבטא את היו"ד), ובכך להבחינו מן הצירי החסר. עם קשר או בלי קשר להצעתו זו, במילים רבות שיש בהן צירי מלא השתרשה ההגייה ey בקרב חלק מן הדוברים, כגון אֵימה, בֵּיצה, זֵיתים, בֵּינוני, מֵידָע, מֵיטָב, אֵילת, אבנֵי (רחוב), הֵיכן, דֵּי, לפנֵי, וכן במילה תֵּשַׁע ובשמות האותיות הֵא ופֵא – שאין בהם יו"ד. עוד רווחת ההגייה ey במילים לֵצָן,[1] מֵצַר ודומיה, ואף מְכָל – שלפי התקן אינן נכתבות ביו"ד. לעומת זאת יש מילים בעלות צירי מלא שרווחת בהן ההגייה e, כגון רֵיק, נהנֵיתי.

אשר להיבט התקני, אומנם בראשית המאה העשרים קבע ועד הלשון את המבטא התקני בעיקר על פי מסורת ההגייה הספרדית הן בתנועות הן בעיצורים. ואולם בפועל ההגייה שהתגבשה אצל רוב הדוברים היא שילוב בין שתי מסורות ההגייה – הספרדית והאשכנזית (מערכת התנועות בעיקר מן המסורת הספרדית ומערכת העיצורים בעיקר מן המסורת האשכנזית). כיום האקדמיה אינה מתערבת בכל הקשור במבטא. מכל מקום סביר שהגיית הצירי בתנועת e (ולא ey) קרובה יותר להגיית הצירי בעברית הקדומה.

__________________________
[1] בגלל הכתיב הרווח ליצן ביו"ד. בכללי הכתיב המלא שנקבעו בשנת תשע"ז החריגה האקדמיה את המילה וקבעה את הכתיב 'ליצן' ביו"ד ככתיב המלא התקני.
 

סרטון על הגיית הצירי שהופק לכבוד יום העברית תשפ"א:

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=A1ZumBMUn7k[/embed]

    [post_title] => הגיית הצירי המלא
    [post_excerpt] => כיום האקדמיה אינה מתערבת בכל הקשור במבטא. מכל מקום סביר שהגיית הצירי בתנועת e (ולא ey) קרובה יותר להגיית הצירי בעברית הקדומה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%92%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-30 00:13:33
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:13:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=841
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)