WP_Post Object
(
    [ID] => 1006
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2011-05-15 10:39:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-15 07:39:00
    [post_content] => העברית עשירה מאוד בלשונות של אש. נתמקד כאן בשלושה שורשים: שרף, בער ודלק.

לשלוש המילים שְׂרֵפָה, בְּעֵרָה, דְּלֵקָה משקל משותף ומשמעות יסודית משותפת. השתיים הראשונות מקורן במקרא, ואילו השלישית מקורה בלשון חכמים. בלשון ימינו יש ביניהן הבחנה: בְּעֵרָה או בְּעִירָה משמשות בעיקר בהקשר הכימי לציון תהליך התחמצנות המלווה בפליטת חום ואור. מכאן 'חומרי בערה', 'מנוע בערה פנימית', 'מעכבי בערה'. שרפה ודלקה מציינות שתיהן 'בערה מְכַלָּה', והן נבדלות זו מזו במשלב – שרפה היא המילה הרגילה ואילו דלקה משמשת בלשון גבוהה ורשמית.

ומה בנוגע לפעלים? הפועל שָׂרַף (בתנ"ך בדרך כלל בצירוף 'שרף באש') מציין פעולה שתכליתה כילוי של דבר באש, ואילו הִבְעִיר והִדְלִיק מציינים את התחלת הפעולה, כמו הִצִּית. אך גם הם נבדלים זה מזה: הִבְעִיר פירושו 'הצית שרפה', 'העלה באש' (למשל צמיגים), ובמשמעות מושאלת: "הבעיר את האזור" – עורר מלחמה, מהומות וכדומה. הִדְלִיק פירושו 'הצית אש בדבר שנועד לכך' (כגון גפרור ונר), ומכאן גם 'הדליק אור' ואף 'הדליק רדיו' או כל מכשיר חשמלי או אלקטרוני.

בתנ"ך לצד הִבְעִיר (באש) יש בִּעֵר (באש) ויש גם בִּעֵר במשמעות 'חיסל', ונראה שיש קשר בין המשמעויות. מכאן 'ביעור חמץ' בלשון חכמים, ובימינו 'לבער את נגע הסמים' וכדומה. בפועל בָּעַר – 'עלה באש' – חלה התרחבות במשמעות לכיוון המטפורי של כעס, כגון "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב), ובימינו בעקבות היידיש גם במשמעות של דחיפות: 'שאלה בוערת', 'עונה בוערת', 'מה בוער'.

מגוון משמעויות עשיר אף יותר נמצא בשם התואר שָׂרוּף: עץ שרוף – שעלה באש; עור שרוף – שנצרב בשמש; אוהד שרוף – נאמן, מעריץ, נלהב (על פי היידיש); שחקן שרוף, מרגל שרוף – שיצא מכלל פעולה, שנתפס, נחשף וכדומה (בהשפעת הערבית).

בפעלים מן השורש דל"ק חלה התרחבות משמעות אל תחום הרגש, בעיקר בלשון העגה: מדליק, נדלק על, דלוק על. תופעה דומה קרתה במילים אחרות הקשורות באש: להוט, נלהב, מתלהב, משולהב.

נתבונן בכמה מילים נוספות מן השורש דל"ק: המילה דֶּלֶק מקורה בספרות חז"ל, ואחד ממשמעיה הוא חומר בערה והסקה. במשנה (שקלים ו, ג) נמנים שערי המקדש ובהם שער הדלק שדרכו הוכנסו העצים למזבח. כיום דלק הוא שם כללי לחומרי בערה וגם כינוי לנוזל בערה להפעלת מנועים. בן־יהודה חידש את המילה מַדְלֵק והגדירהּ: "כעין בדים דקים של עץ מצֻפּים בקצה אחד בחֹמר מתלהב בחִכּוך". אולם המילה לא נקלטה, ובמקומה משמש גפרור, חידושו של מנדלי מוכר ספרים. במשקל פָּעִיל יש דָּלִיק (=שנדלק בקלות) ולצדו מִתְלַקֵּחַ באותה משמעות. המחלה דַּלֶּקֶת נזכרת כבר בתורה לצד קַדַּחַת, ומקובל לפרש את שתיהן על פי משמעות השורשים כמחלות המלוות בחום. בימינו דַּלֶּקֶת היא תגובה של הגוף לזיהום ועוד המלווה בחום ובאדמומיות.

לשונות של אש נקשרות לעתים קרובות לתיאור של עיניים בגוני משמעות שונים, למשל 'עיניים דולקות' (להבדיל מ'עיניים דלוקות'), 'עיניים בוערות', וכן גם 'עיניים רושפות', 'עיניים יוקדות'. ולקראת ל"ג בעומר נזכיר את העיניים השורפות ממש של ר' שמעון בר יוחאי ובנו: כשיצאו מן המערה לאחר שתים־עשרה שנה של לימוד תורה בתנאי סגפנות, וראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!' כל מקום שנתנו עיניהם נשרף. יצתה בת קול ואמרה להן: 'להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!' (בבלי שבת לג ע"ב).
כתבו: רונית גדיש ותמר כץ
קובץ מעוצב (להדפסה)
    [post_title] => לשונות של אש
    [post_excerpt] => העברית עשירה מאוד בלשונות של אש. נתמקד כאן בשלושה שורשים: שרף, בער ודלק.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a9
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-05-27 10:33:56
    [post_modified_gmt] => 2024-05-27 07:33:56
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1006
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)