WP_Post Object
(
    [ID] => 94563
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-06-20 14:02:12
    [post_date_gmt] => 2024-06-20 11:02:12
    [post_content] => אותיות הא'־ב' מוכרות לכל ילדה וילד, אך המילה 'אות' רגילה בלשוננו גם מחוץ ללוח הכתיבה. יש אות כבוד ואות הצטיינות, אות חיים ואות מצוקה, אות מורס, אות סִפְרָתִי (דיגיטלי), וגם 'אות ומופת'. ומה הקשר בין כל אלה?
[presto_player id=94607]
    [post_title] => שבוע העברית: אות
    [post_excerpt] => אותיות הא'־ב' מוכרות לכל ילדה וילד, אך המילה 'אות' רגילה בלשוננו גם מחוץ ללוח הכתיבה. יש אות כבוד ואות הצטיינות, אות חיים ואות מצוקה, אות מורס, אות סִפְרָתִי (דיגיטלי), וגם 'אות ומופת'. ומה הקשר בין כל אלה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-02 20:16:26
    [post_modified_gmt] => 2024-07-02 17:16:26
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=94563
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 45037
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2023-12-26 14:26:24
    [post_date_gmt] => 2023-12-26 12:26:24
    [post_content] => 
האם כל גוף וכל אדם יכול לחדש מילים ולהפיץ לציבור את חידושיו? שאלה זו עולה בתגובה באחד מגיליונות "תנועתנו" של מרכז "תרבות" בלבוב בשנות השלושים של המאה העשרים.
בספריית האקדמיה ללשון העברית שמורים שישה גיליונות של הירחון "תנועתנו", שראה אור במרכז "תרבות" בלבוב בשנות השלושים של המאה העשרים. בכתב העת עודדו הכותבים קריאה בעברית ופרסמו רשימות של מילים עבריות לשימוש הקוראים. ועד הלשון התרעם על החירות שנטלו לעצמם עורכי כתב העת בקביעת מינוח עברי. מערכת "תנועתנו" פרסמה את מכתב הוועד והגיבה עליו.
"מִלים חדשות ובלתי רגילות" בכתב העת "תנועתנו"
במסגרת המאמץ להפיץ את השפה העברית פרסמה "תרבות" עיתונים וכתבי עת למבוגרים ולילדים, ובאמצעותם עודדה קריאה וכתיבה בעברית, הוראה בעברית ודיבור עברי בחיי היום יום. "תנועתנו" היה שמו של כתב העת שראה אור בעיר לבוב. עד מלחמת העולם השנייה הייתה לבוב עיר חשובה במזרח פולין והתגוררה בה קהילה יהודית גדולה. "תנועתנו" ראה אור בעריכת פרופ' שלמה נחמני מיזליש (נולד בחולויוב, פולין, נרצח ב־1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ). בכתב העת פורסמו מאמרי דעה על חינוך ועל הוראת העברית, סקירות על מצבם של מוסדות הלימוד בעיר, רשימות של ספרים עבריים חדשים וידיעות נוספות.

בגיליונות נדפסו רשימות של מילים עבריות "בלתי רגילות, מהן חדשות ומהן ישנות שנועדו לשימוש חדש ידוע", כדי "להזכיר ליודעים ולהרגיל את אשר אינם רגילים בם" [כך במקור]. את המילים ליקט וערך צבי גרינשפן, מנהל בית ספר "תרבות" בטרנופול (נולד בשנת 1895, נרצח בשנת 1942), וכן אדם שחתם בראשי התיבות אב"ג. רשימות המילים העבריות פורסמו בתרגום לפולנית בחלוקה לפי נושאים, למשל מילים מתחום המלחמה, הספורט, המסחר, המחלה והרפואה ועוד.

נראה שיש ברשימה כמה חידושים שזה להם הפרסום הראשון: תרגולת, אוֹתֵת (במונחי ועד הלשון אִתֵּת), מחירון, שמרחום (תרמוס). לצידם יש חידושים שהמזל לא שיחק להם: מפקן (=יצואן), לְפָפָה תמורת "קומפרס" (לכריכה סביב הצוואר), טְהָרוּחַ (ונטילטור). עוד ברשימה מילים מחודשות שאפשר למצוא במילונים ובעיתונים שקדמו לפרסום זה: תחמושת, בַּלָּם, נוֹטֵר וגָפִיר, פנימייה, מִבְרָאָה (סנטוריום), שמות המחלות קַצֶּרֶת, שַׁעֶלֶת, שָׁנִית, ובתחום המסחר יצרן, צרכן, תפריט ועוד. בתחום המשחק והספורט נזכרות המילים אלוף ואליפות – ומעניין שבמילון למונחי התעמלות שפרסם ועד הלשון באותה השנה נפסלו מילים אלו והוצעו במקומן רַבָּן ורַבָּנָאוּת. עוד נזכר שם המשחק נַרְדְשִׁיר (=שחמט) – מילה ממקור פרסי המוכרת מספרות חז"ל.


המכתב של ועד הלשון
בשנת 1937 שלח ועד הלשון מכתב אל מערכת "תנועתנו" בלבוב בתגובה לרשימת מילים שפורסמה בכתב העת. במכתב הסביר מזכיר הוועד חיים זידן שרשימת המילים יכולה "להועיל במִדה רבה להפצת ידיעת הלשון בקרב תלמידים ונוער", אך דווקא משום כך "חשוב מאֹד שרשימה זו תכיל רק אותן המלים ששימושן מקובל ואינו שנוי במחלוקת". זידן מחה על חוסר ההקפדה בניקודן של כמה מן המילים ברשימה ועל חידוש מילים כגון "תללת" ו"טהרוח", שהן לדבריו "נגד רוח הלשון וכלליה ואינן מצטיינות כלל בנועם הצליל". עוד טען זידן שחידוש מילים והפצתן כדרך שחודשו בכתב העת "יותר משהוא מועיל להשלטת לשוננו הוא מכשיל את הרבים ומסרס את הלשון", וביקש להשאיר את עבודת החידוש בידי ועד הלשון:
מ"מ [מכל מקום] אסור לדעתנו להביא ברשימה מעין זאת מלים; כגון: צאר, תללת, צפדין, טהרוח, שמרחום, מחירון וכו' שהנן ברובן נגד רוח הלשון וכלליה ואינן מצטיינות כלל בנועם הצליל. ואם כל איש ואיש יחדש חידושים על דעת עצמו ויפרסמם להפצה בעם הרי יותר משהוא מועיל להשלטת לשוננו הוא מכשיל את הרבים ומסרס את הלשון. מי שרוצה להציע את חידושיו לקהל יכול לעשות זאת רק ע"י ועד הלשון שיעיין בחומר ויבדקנו מכל הבחינות וישתדל להכניס בשימוש את המילים הראויות לכך – לפי שיקול דעתו.
אנו מקוים שתענו לדרישתנו ותמנעו מפירסום חידושים.

תגובת "תנועתנו"
עורכי "תנועתנו" פרסמו בכתב העת את המכתב של ועד הלשון והוסיפו את תגובתם. לדבריהם, העורך של רשימות המילים "נזהר דוקא שלא להכניס חידושים מלבו, אלא עושה את מלאכתו מלאכת ליקוט וסידור על פי מלונים שכבר נכנסו אל תוך השימוש ושלא יצאו עליהם עוררין". עוד כתבו העורכים שאומנם רצוי שוועד הלשון ירכז את חידוש המילים ואת הפצתן, אך הוא "לא מצא בכל זאת עד היום את הדרך והאמצעים הנאותים להחדיר את החידושים שכבר הוסכם עליהם אל בין ההמונים העברים שבגולה, בה בשעה שהצורך 'בוער' ממש". עוד נכתב בתגובה שפעולתו של ועד הלשון אינה מהירה ונמרצת דייה, ולכן "דומה שהוא צריך במקרים כאלה לא לצאת באיסורים, כי אם להעיר על הטעויות".


רשת "תרבות"
"תרבות" הייתה רשת של מוסדות חינוך ציוניים שפעלה במזרח אירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. הרשת הפעילה גני ילדים, בתי ספר ובתי מדרש למורים, וכן קיימה קורסים פדגוגיים ושיעורי ערב לנוער ולמבוגרים. נוסף על מוסדות החינוך הפעילה "תרבות" ספריות להשאלת ספרים והוציאה לאור עיתונים פדגוגיים, ספרי לימודים ועיתונים לילדים. בשנות קיומה של "תרבות" בפולין גדל מספר תלמידיה בהתמדה, ובערב מלחמת העולם השנייה למדו בה כמאתיים ושבעים אלף תלמידים, שהם כ־25% מכלל התלמידים שלמדו במוסדות חינוך יהודיים במדינה. "תרבות" ביקשה להנחיל לתלמידים ידע בנושאים יהודיים וכלליים וקבעה את העברית כלשון ההוראה והחיים במוסדות החינוך שלה. משה גורדון, מראשי "תרבות" ומזכירהּ הראשון, פירט את עקרונות הרשת:
לחנך דור של אנשים שיהיו לא רק בעלי ידיעות עבריות וכלליות, אלא גם חדורים ברגשות לאומיים ואנושיים בריאים, ברעיון החלוצי, בעלי רצון ואמונה חזקה ושאיפה אידאליסטית. (מצוטט בספר "כשאגדל אעלה לארץ ישראל" מאת עדינה בר־אל, עמ' 25)
לסיום, זווית חשובה ומרתקת לא פחות מן השאלה למי נתונה הסמכות לחידושי מילים – העולה מרשימת המונחים המרשימה שפרסם מרכז "תרבות" – היא העדות הנוספת לתרבות העברית וליצירה העברית של יהדות פולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
* * *
[slideshow_deploy id='89988']
תנועתנו, שנה ב (ג), אדר־ניסן תרצ"ז, 1937
    [post_title] => האם כל אחד יכול לחדש מילים?
    [post_excerpt] => בהתכתבות שמצאנו בארכיון שלנו נשאלת השאלה שמעסיקה גם אותנו כממשיכי דרכו של ועד הלשון: האם כל גוף וכל אדם יכול לחדש מילים ולהפיץ לציבור את חידושיו?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%95%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%a9-%d7%91%d7%9c%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-06-20 08:02:20
    [post_modified_gmt] => 2024-06-20 05:02:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45037
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1016
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-14 09:49:00
    [post_date_gmt] => 2011-11-14 07:49:00
    [post_content] => 
המילה אוֹת – המוכרת לכל ילד לפחות מכיתה א' – רגילה בלשוננו גם מחוץ ללוח הכתיבה. יש אות כבוד ואות הצטיינות, אות חיים ואות מצוקה, אות מורס ואות סִפְרָתִי (דיגיטלי), וגם אות ומופת. ומה הקשר בין כל אלה?
המשמעות היסודית של אוֹת היא סימן, ובייחוד סימן להיכר או לזיכרון. על קין נאמר: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו), ויש מפרשים שניתן סימן בגופו. מכאן נוצר בעברית החדשה הצירוף 'אות קין' לציון סימן גנאי הדבק באדם. גם הקשת בענן היא אות, כי היא מסמלת שלא יהיה עוד מבול: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ… וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט, יג–טז).
השימוש באוֹת במשמעות 'סימן' נפוץ בצירופים כגון 'אות חיים' או 'נתן בו את אותותיו' (=הותיר בו את סימני השפעתו), וכן בצירופים הפותחים במילה לְאוֹת־, למשל: 'הוא הניע בראשו לאות הסכמה', 'הספר הוענק לה לאות תודה'. המשמעות היסודית של 'סימן' אף הולידה בעברית החדשה משמעויות מוגדרות יותר: סימן מוסכם המשמש להעברת מידע, כגון אותות מורס או עיבוד אותות במחשבים, וכן סמל המוענק לאדם לציון הישג או השתתפות במלחמה: אות הצטיינות, אות גבורה וכדומה.
בכמה מקומות בתנ"ך אוֹת הוא סימן ניסי המעיד על אמיתותו של דבר: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (דברים יג, ב). מכאן קיבלה המילה אוֹת משמעות כללית של נס ופלא: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כו, ח). בימינו 'באותות ובמופתים' פירושו 'בהוכחה ניצחת', ולעומתו אות ומופת (ביחיד) פירושו סמל ודוגמה.
מינה של המילה אוֹת במשמעות סימן או מופת הוא בעיקר זכר: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" (שמות ד, ח). צורת הרבים של אוֹת במשמעות זו היא אוֹתוֹת.
רק בלשון חכמים קיבלה המילה אוֹת את המשמעות של כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת. ושני חידושים דקדוקיים חלו במילה במשמעות זו: (א) היא החלה לשמש גם כמילה ממין נקבה; (ב) לצד צורת הרבים אוֹתוֹת החלה לשמש צורת הרבים אוֹתִיּוֹת. בעברית בת ימינו התקבע לחלוטין הבידול בין אותיות האל"ף־בי"ת שמינן נקבה ובין האותות והמופתים שמינם זכר.
על אדם בור וחסר השכלה אומרים ש'אינו יודע צורת אות', ואילו על אדם משכיל במיוחד אומרים שהוא 'מבין באותיות הקטנות'. אותיות גדולות מאוד מכונות 'אותיות של קידוש לבנה' – על שם ברכת קידוש הלבנה הנדפסת באותיות גדולות שאפשר לקוראן לאור הירח. בדומה לכך אותיות קטנות מאוד מכונות 'אותיות (של) טל ומטר', על שם האותיות הקטנות בסידורים שבהן כתובות המילים 'ותן טל ומטר לברכה'. הצירוף 'אות באות', אחיו של 'מילה במילה', מציין העתקה מדויקת והבאת דברים ככתבם וכלשונם.
מן המילה אוֹת בשתי משמעויותיה נגזרו פעלים בבניין פיעל: הפועל אִיֵּת – קרא בקול את אותיותיה של מילה – הוא על פי צורתו הרגילה של הבניין (השוו: בִּשֵּׁל, סִפֵּר). לעומתו הפועל אוֹתֵת נוצר בדגם המיוחד לשורשים מגזרת ע"ו (כּוֹנֵן, קוֹמֵם) ולשורשים מגזרת הכפולים (סוֹבֵב, תּוֹפֵף). הפועל אוֹתֵת מציין העברה של מסר או סימן, ובתחבורה הוא נתייחד להפעלת האותות המהבהבים לציון פנייה. וכך מאותה המילה יש לנו שתי פעולות נבדלות לגמרי: אִיּוּת ואִיתוּת.
אוֹת – מילה קטנה המפליאה אותותיה.
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה
    [post_title] => אות באות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 08:01:51
    [post_modified_gmt] => 2022-12-21 06:01:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1016
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)