WP_Post Object
(
    [ID] => 97099
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-10-07 13:16:19
    [post_date_gmt] => 2024-10-07 10:16:19
    [post_content] => אנחנו רגילים לדבר על 'חודשים עבריים' לעומת 'חודשים לועזיים' או 'חודשים אזרחיים'. אבל לאמיתו של דבר החודשים בלוח השנה העברי הם חודשים בבליים, אכדיים, אשר עלו ארצה עם עולי בבל בימי שיבת ציון.

סקירה קצרה של מה שידוע לנו על שמות חודשי השנה שלנו.
[presto_player id=97110]
    [post_title] => ראש השנה: חודשי השנה
    [post_excerpt] => אנחנו רגילים לדבר על 'חודשים עבריים' לעומת 'חודשים לועזיים' או 'חודשים אזרחיים'. אבל לאמיתו של דבר החודשים בלוח השנה העברי הם חודשים בבליים, אכדיים, אשר עלו ארצה עם עולי בבל בימי שיבת ציון. סקירה קצרה של מה שידוע לנו על שמות חודשי השנה שלנו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%97%d7%95%d7%93%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-10-28 11:45:05
    [post_modified_gmt] => 2024-10-28 09:45:05
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=97099
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 11398
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-07-23 16:46:30
    [post_date_gmt] => 2015-07-23 13:46:30
    [post_content] => 
המושגים חָם וחוֹתֵן מקורם בתנ"ך, והם נבדלים בשימושם:
חם וחמות הם הורי האיש ביחס לאשתו. למשל: יהודה הוא חמיה של תמר, ונעמי היא חמותה של רות. (על הצורה חָמוֹת ראו למטה.)
לעומת זאת חותן וחותנת הם הורי האישה, כגון יתרו חותן משה אבי צפורה אשתו.
בספר בן סירא מן המאה השנייה לפני הספירה נאמר: "אל תועץ עם חמיך וממקנא העלים סוד" (לז, י) – ולפי ההקשר מדובר באבי האישה, שלא כבמקרא. שימוש זה עולה בקנה אחד עם מה שמוכר לנו בספרות חז"ל: חם וחמות הם המונחים הרגילים לציון הורי בן הזוג, הן הורי האיש הן הורי האישה. אפילו לצד המילה חָתָן, הקרובה למילה חותן, באה בלשון חז"ל המילה חָם: "חתן הדר בבית חמיו" (בבלי בבא בתרא צח ע"ב).
חוקר הלשון משה גושן־גוטשטיין שיער כי המילה חָם קדומה מן המילה חוֹתֵן, שכן היא משותפת לרוב הלשונות השמיות ומציינת בהן את הורי שני בני הזוג. גם צורתה הקצרה של המילה מעידה על קדמותה, בדומה למילות יסוד קדומות כמו אָב, אָח, יָד. ייתכן אפוא שבשלב קדום כלשהו של העברית שימשה המילה חם בשתי המשמעויות, אך משנוצרה המילה חותן חל בידול בין המונחים.
נראה שבלשון חז"ל שבה המילה חם לציין את הורי שני בני הזוג בהשפעת הארמית, שבה היא נושאת את שתי המשמעויות. כך למשל בתרגום אונקלוס לפסוק "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן" (שמות ג, א) נכתב "וּמֹשֶׁה הֲוָה רָעֵי יָת עָנָא דְּיִתְרוֹ חֲמוּהִי רַבָּא דְּמִדְיָן".
המילה חותן עצמה נוצרה בזיקה למילה חָתָן ולפועל הִתְחַתֵּן. היא מציינת דווקא את אבי האישה ולא את אבי האיש, כי בעולם העתיק נתפס קשר הנישואים כקשר בין משפחות, ובפרט כקשר בין אבי האישה ובין האיש הנושא אותה (להרחבה).
דוברי העברית בת ימינו הרוצים להבחין בין המושגים ינקטו את דרך לשון המקרא: חם וחמות להורי האיש וחותן וחותנת להורי האישה, ומי שמסתפק במונח אחד ינקוט תמיד חם וחמות על דרך לשון חז"ל.

חמה או חמות?
רבים גוזרים מצורת הזכר חָם את צורת הנקבה חָמָה, ואולם צורת הנקבה של חָם היא חָמוֹת – כמו אָח–אָחוֹת. צורת הרבים של חָמוֹת היא חֲמָיוֹת – כמו אֲחָיוֹת.
    [post_title] => חם וחמות, חותן וחותנת
    [post_excerpt] => דוברי העברית בת ימינו הרוצים להבחין בין המושגים ינקטו את דרך לשון המקרא: חם וחמות להורי האיש וחותן וחותנת להורי האישה, ומי שמסתפק במונח אחד ינקוט תמיד חם וחמות על דרך לשון חז"ל.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%9f-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%a0%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 18:06:37
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:06:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11398
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 
במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).
מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר
לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:


 	
שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
 	
שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
 	
שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
 	
שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").

סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:

 	
שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
 	
שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
 	
שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
 	
שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה
בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.
הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות
אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.
הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).
בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.
גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו
שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.
ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).
לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).
בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.
בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:


 	
מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
 	
מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
 	
מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות
בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:


 	
גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
 	
גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
 	
חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
 	
מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
 	
מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
 	
מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
 	
עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
 	
עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
 	
תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים
בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב).
בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות.
על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.
צורת רבים המשותפת לשני שמות
כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).
הערות
א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים.
ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים
שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת).
ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים
במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.
במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.
ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:


 	

 	
צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).

    [post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת
    [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 18:35:14
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:35:14
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 11801
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2015-09-08 11:39:34
    [post_date_gmt] => 2015-09-08 08:39:34
    [post_content] => בימי קדם נהגו שתי מערכות של לוח שנה: שנה שתחילתה באביב – בחודש ניסן, ושנה שתחילתה בסתיו – בחודש תשרי. לימים נעשתה המערכת השנייה עיקר בלוח השנה העברי.

במקרא החודשים העבריים מכונים בדרך כלל על פי מספרם הסידורי מחודש ניסן ועד חודש אדר, למשל: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (שמות מ, יז ועוד), "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" (שמות, יט, א ועוד), וגם בדרך ההשמט, למשל: "בַּשְּׁלִישִׁי" (יחזקאל לא, א).

בספר מלכים א' נזכרים שלושה שמות חודשים כנעניים קדומים: יֶרַח הָאֵתָנִים (תשרי), יֶרַח בּוּל (מרחשוון), יֶרַח זִיו (אייר).

כינויים קדומים לחודשי השנה ידועים לנו גם מלוח גזר (המאה העשירית לפנה"ס). הלוח כולל שמונה כינויים העומדים לצד "ירח" ('חודש') או "ירחו" ('חודשים' או 'חודשיים'). כולם קשורים לפעולות חקלאיות, אך לא את כולם אנחנו מבינים: ירחו אסף (אסיף), ירחו זרע (זריעה), ירחו לקש (לקיש; כנראה הכוונה לעונת הזריעה המאוחרת), ירח עצד פשת (עציד פשתה; מפרשים עקירת הפשתה במעצד), ירח קצר שערם (קציר שעורים), ירח קצר וכל (קציר וכל; מקובל לקרוא כֵּל, כמו כַּיִל – מדידה), ירחו זמר (זמיר, בציר ענבים), ירח קץ (קיץ, אסיף תאנים).

שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים.

הינה שמות החודשים וביאור קצר בצדם:
[slideshow_deploy id='52894']

תִּשְׁרֵי, תִּשְׁרִי
שם החודש השביעי בלוח השנה הבבלי (tašrītu). משמעו ראשית, התחלה. בימי קדם נהגו במסופוטמיה שני ראשי שנה: האחד בחודש ניסן והשני בחודש תשרי. בימי חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס) פשט מנהג ראש השנה בחודש ניסן, ואולם מנהג ראש השנה בתשרי לא נשתכח (החג נקרא אף הוא כשם החודש tašrītu). שם זה הוא היחיד המופיע גם בלשון האוגריתית. מן המקרא ידוע שם קדום לחודש זה, המופיע לצד מספרו: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח, ב). השם 'ירח אתנם' מתועד גם בכתובות פניקיות.
שורש השם תשרי – שר"י – מוכר גם משפות שמיות אחרות, והוא רווח בארמית. לשורש זה כמה מובנים, ובהם 'התיר' ו'התחיל'. כך למשל בארמית המקרא: "בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם" (= אז קמו זרובבל... וישוע ... והחלו לבנות את בית האלוהים שבירושלים; עזרא ה, ב); ובפיוט הידוע 'אקדמות': "אקדמות מלין ושריות שותא" (ראשית מילים ופתיחת שיח).
מַרְחֶשְׁוָן (בלי ניקוד: מרחשוון)
שם החודש השמיני בלוח השנה הבבלי (waraḫsamna). משמעו ירח שמיני. בלשון הבבלית המאוחרת נהגו הדוברים להחליף בין ההגאים השפתיים וי"ו ומ"ם, וכך הווי"ו שבראש המילה נתחלפה במ"ם, והמ"ם שבאמצע המילה נתחלפה בווי"ו. לימים נשתכח משמעו המקורי של שם החודש, והוא נחלק בתודעת רבים לשני רכיבים חדשים: 'מר' ו'חשוון'. כך צמח הכתיב מר־חשוון בשתי תיבות וכן הקיצור חשוון – שמו הרווח של החודש בעברית בת ימינו. מן המקרא ידוע שם קדום לחודש זה המופיע לצד מספרו: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו" (מלכים א ו, לח).
כִּסְלֵו
שם החודש התשיעי בלוח השנה הבבלי (kissilimu). הצורה כסלו מקורה בחילופי וי"ו–מ"ם כנזכר לעיל (ראו גם חודש סיוון להלן). משמעות השם אינה ברורה. שם החודש נזכר פעמיים במקרא, פעם אחת לצד מספרו: "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו" (זכריה ז, א); ופעם שנייה בפתח ספר נחמיה: "וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" (א, א).
טֵבֵת
שם החודש העשירי בלוח השנה הבבלי (ṭebētu). מן הפועל האכדי ṭebȗ מקבילו של הפועל העברי טָבַע (באכדית אבדה הגיית העיצורים הגרוניים, ובמקומם באה תנועה). משמעות השם היא אפוא לטבוע, לשקוע במים או בבוץ כיאה לחודש רטוב זה. שם החודש נזכר במגילת אסתר לצד מספרו: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר ב, טז).
שְׁבָט
שם החודש האחד־עשר בלוח השנה הבבלי (šabāṭu). מקור השם בפועל האכדי šabāṭu שפירושו לחבוט, להכות, להצליף – ככל הנראה על שום הגשם המכה והמצליף בחודש זה. השם שְׁבָט נזכר בזכריה א, ז לצד מספרו: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט".
אֲדָר
שם החודש השנים־עשר בלוח השנה הבבלי (addaru). ככל הנראה משמעות השם להיות קודר, חשוך (adāru, ḫadāru). החודש נזכר בשמו ובמספרו כמה פעמים במגילת אסתר, למשל: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (ט, א).
נִיסָן
שם החודש הראשון בלוח השנה הבבלי (nisannu). משמעו ביכורי העץ והשדה. במקרא מכונה החודש "רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב) ונאמר עליו "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שם). כן הוא נקרא "חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות כג, טו). במגילת אסתר נזכר חודש ניסן לצד ציון מספרו: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן" (ג, ז).

 
אִיָּר (בלי ניקוד: אייר)
שם החודש השני בלוח השנה הבבלי (ayyāru). משמעות השם אינה ברורה. יש שהציעו כי השם בא מלשון 'אור', 'זיו', ואולם אין די ראיות לכך. מן המקרא ידוע שם כנעני קדום לחודש זה: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו" (מלכים א ו, לז), והוא מופיע גם לצד מספרו: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (שם ו, א).
סִיוָן (בלי ניקוד: סיוון)
שם החודש השלישי בלוח השנה הבבלי (simānu). הצורה סיוון מקורה בחילופי וי"ו–מ"ם השפתיים כנזכר לעיל. משמעות שם החודש אינה ברורה. יש שהציעו כי הוא בא מלשון simanu ('מועד', 'זמן קבוע'). החודש נזכר במקרא לצד מספרו: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ" (אסתר ח, ט).
תַּמּוּז
שם החודש הרביעי בלוח השנה הבבלי (du'ūzu). שם החודש כשמו של אל הפריון הבבלי (בשומרית דֻמֻזִ "הבן הנאמן"), הנזכר גם בספר יחזקאל: "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (ח, יד). על פי המסורת המסופוטמית עם קמילת הצומח יורד תמוז אל השאול, והוא שב ועולה אל הארץ בבוא הגשמים. החודש נזכר במקרא במספרו בלבד, כגון "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר" (ירמיהו לט, ב).
אָב
שם החודש החמישי בלוח השנה הבבלי (abu). משמעות השם אינה ברורה. יש שהציעו כי הוא קשור למילה האכדית ebūru ('קציר'), ויש שהציעו כי מקורו במילה apu, abu ('קנים'). ואולם לא מצאנו לכך מספיק ראיות. שם החודש נזכר במקרא במספרו בלבד, כגון "וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (עזרא ז, ח).
אֱלוּל
שם החודש השישי בלוח השנה הבבלי (ulūlu). משמעות השם אינה ברורה. החודש מוזכר בספר נחמיה בשמו אך לא במספרו: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם" (ו, טו). בחתימת ספר חגי, לדוגמה, נמצא מספרו בהשמט: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ" (ב, טו).

 
כתבה: אסתר הבר
    [post_title] => חודשי השנה העברית
    [post_excerpt] => שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%93%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-10-07 13:14:50
    [post_modified_gmt] => 2024-10-07 10:14:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11801
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)