WP_Post Object
(
    [ID] => 50010
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2021-03-17 13:39:00
    [post_date_gmt] => 2021-03-17 11:39:00
    [post_content] => 
מניין האל"ף הסופית במילים אימא ואבא
בספרים, בשירים וגם בתנ"ך אנחנו פוגשים את המילים אֵם ואָב, אבל בפנייה אל הורינו אנו מכנים אותם אִמָּא ואַבָּא. מניין הצורות האלה?

הצורות 'אימא' ו'אבא' – המסתיימות באל"ף – הן צורות ארמיות בסיומת היידוע הארמית (־ָא), והן מקבילות לצורות הָאֵם, הָאָב בעברית. בלשון חז"ל הן משמשות לרוב במשמע 'האֵם שלי', 'האב שלי', ובארמית מאוחרת גם אֵם ואָב סתם, כלומר ללא יידוע. כבר בתקופת חז"ל שימשו צורות אלו במשמעות 'אימי', 'אבי'. חכמי התלמוד שואלים עד מתי ילד נחשב קטן, ורבי יוחנן משיב: "כל שהוא ניעור משנתו וקורא אימא" – כלומר כל זמן שהילד עדיין מתעורר בלילות וקורא "אימא".

בימינו המילים 'אימא' ו'אבא' הן מעין כינויי חיבה שבאמצעותם אנחנו פונים להורינו. כשאנחנו מדברים עליהם נאמר 'אימא שלי', 'אבא שלי' (ולא "האימא שלי", "האבא שלי"). בנטיית השייכות משמשות צורות היסוד העבריות אֵם ואָב: אימי, אימך, אביו, אביכם.
למה יש דגש במילה אַבָּא?
במילה העברית אָב ובנטיותיה אין דגש בבי"ת: אָבִי, אָבוֹת. אם כן מניין הדגש בצורה הארמית אַבָּא? הדגש מוסבר כהיקש לדגש באִמָּא. הדגש במילה אִמָּא נובע מן השורש אמ"ם, ואכן יש דגש גם בנטיית המילה אֵם: אִמִּי, אִמּוֹ וכו'.

בעקבות הדגש במילה אַבָּא יש גם דגש במילה סַבָּא (שגם היא צורה מן הארמית).
מה מקור הה"א בצורת הרבים אימהות?
למילה אֵם צורת רבים מיוחדת, ובה ה"א הגויה: אִמָּהוֹת (ובדומה לכך גם בארמית). תוספת ה"א הגויה (עיצורית) בצורת הרבים היא תופעה נדירה מאוד בעברית, אבל נדירה פחות בארמית ומוגבלת למילים קצרות בלבד. כך למשל צורות הרבים בארמית של המילים אָב ושֵׁם הן 'אֲבָהָן' (או בצורה המיודעת אֲבָהָתָא), 'שְׁמָהָן'. בעברית מצומצמת התופעה לשני שמות בלבד: אֵם – אִמָּהוֹת, אָמָה (שפחה) – אֲמָהוֹת. (על נטיית אימהות ראו כאן.)

מצורת הרבים אִמָּהוֹת נגזר שם התואר אִמָּהִי (אימהי) והשם המופשט אִמָּהוּת (אימהוּת), ובעקבות זאת גם אַבָּהִי, אַבָּהוּת (הדגש בבי"ת על פי אַבָּא).
אמא או אימא?
המילה אִמָּא נכתבת ללא ניקוד ביו"ד: אימא. כתיב זה נקבע לפי הכלל שכותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה שווא נח – כמו במילים גינה, סיבה, מידה, מיטה ועוד רבות.

צורת הרבים אִמָּהוֹת והשם המופשט אִמָּהוּת נכתבים גם הם ביו"ד: אימהוֹת, אימהוּת.

עם פרסום כללי הכתיב המלא החדשים (תשע"ז) גם הצורות הנובעות ישירות מן המילה אֵם נכתבות ביו"ד: אימו, אימות־(קריאה), אימותינו וכדומה.
    [post_title] => אימא ואבא
    [post_excerpt] => מניין הגיעו לעברית שבפינו הצורות אימא ואבא, למה במילה אבא יש דגש אבל במילה אבות אין דגש, ומה מקור הה"א במילה אימהות?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9e%d7%90-%d7%95%d7%90%d7%91%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-02-02 09:28:39
    [post_modified_gmt] => 2022-02-02 07:28:39
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50010
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 837
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2010-10-14 10:19:52
    [post_date_gmt] => 2010-10-14 08:19:52
    [post_content] => 
הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם. בספרות חז"ל רווחים שמות כגון עסקא (או עיסקא), עובדא, פיסקא במין זכר, ואולם הסיומת ־ָא נעשתה חלק בלתי נפרד מהם והיא באה גם כשהשמות אינם מיודעים. מכאן שבארמית 'עסקא' הוא 'עסק' או 'העסק', ו'עובדא' – 'מעשה' או 'המעשה'.
שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, פירכא, מימרא, בעיא, סוגיא וכן דוגמא, טבלא, קופסא (שמקורם ביוונית). שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.
לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה; כך גם מילים שבמקורן הארמי הן ממין נקבה: משכנתה, שאילתה, אסמכתה.
אף צורת הרבים נוטה על דרך העברית: דֻּגְמָה–דֻּגְמוֹת, עִסְקָה–עֲסָקוֹת, כמו חֻלְצָה–חֻלְצוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת. לצד זאת בצורת הרבים אפשר לנקוט את הסיומת ־אוֹת (בלי קשר לצורת היחיד המקורית ב־א; על דרך מִקְוֶה–מִקְוָאוֹת, שַׁרְשֶׁרֶת–שַׁרְשְׁרָאוֹת, מֶרְחָץ–מֶרְחֲצָאוֹת), ולפי זה: דֻּגְמָאוֹת או דֻּגְמוֹת, עִסְקָאוֹת או עֲסָקוֹת, מַשְׁכַּנְתָּאוֹת או מַשְׁכַּנְתּוֹת. במקרים אחדים נוהגת רק הצורה בסיומת ־אוֹת, כגון טַבְלָאוֹת (ולא טְבָלוֹת), סַדְנָאוֹת (ולא סְדָנוֹת).
עוד על נטייתן של מילים בסיומת הרבים ־אוֹת ראו בהחלטות האקדמיה כאן.[1]

*
קביעת האקדמיה המחייבת כתיב בה"א אינה חלה על קבוצות המילים האלה:
א. שמות הנחשבים שמות פרטיים, כגון שמות הטעמים (אתנחתא, מירכא וכד'), שמות חיבורים (גמרא, תוספתא וכד') ושמות פיוטים (קדושתא וכד').
ב. מילים שאינן שמות ממין נקבה, כגון תנא, בר סמכא, דווקא, גרידא, איפכא מסתברא, בעלמא (אבל אפשר לכותבן בה"א בסופן על דרך הארמית הארץ־ישראלית).
הערה
הכינויים אימא ואבא וכן סבא וסבתא אומצו כמות שהם מן הארמית, כולל כתיבם בסיומת ־ָא, השומרת על משמעותה כתווית היידוע (לכן בדרך כלל לא נאמר "האימא" או "האימא שלו"). לצידם של כינויים אלו, שבהם אנחנו פונים אל הורינו וסבינו, משמשות המילים העבריות אֵם ואָב, סָב וסָבָה – ובעיקר בנטייה, כגון אִמִּי (בלי ניקוד: אימי), אָבִי, סָבִי וסָבָתִי.
____________________________________________
[1] נעיר כי בצורת הנסמך־יחיד לא תבוא אל"ף: דוגמת פסים (ולא "דוגמאת פסים"). בצורת הנסמך־רבים אפשריות שתי הצורות: דוגמְאות־ או דוגמות־.
    [post_title] => דוגמה או דוגמא?
    [post_excerpt] => 
שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-08-21 15:26:06
    [post_modified_gmt] => 2024-08-21 12:26:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=837
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה.

WP_Post Object
(
    [ID] => 108
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-06-13 13:53:26
    [post_date_gmt] => 2010-06-13 10:53:26
    [post_content] => 
האם יש מילה לסבא וסבתא יחד?
רבים מבקשים מונח לציון הסב והסבה יחד – בדומה למילה הורים, ואחדים אף שלחו אלינו הצעות, כמו סָבָאִים, סָבָנִים, סָבָיִים. בימי ועד הלשון (תש"ג, 1943) נקבע הצירוף 'הורים סבים', אך המונח לא נקלט. העניין עלה שוב לדיון בוועדה למילים בשימוש כללי בשנת תשע"ה (2015). רוב חברי הוועדה סברו שאין בזה צורך, שהרי ברוב קִרבות המשפחה (חוץ מ'הורים') הצורה בזכר רבים עשויה תמיד לכלול את שני המינים: כשאומרים 'בנים' לעיתים הכוונה גם לבנות ("בעצב תלדי בנים" ודאי אינו מכוון רק לזכרים), וכשאומרים 'דודים' לרוב הכוונה גם לדודות. הוחלט אפוא שדי במילה סָבִים, ולפי הצורך אפשר לנקוט צירופים מעין 'סבא וסבתא', 'סבים וסבות', 'הורי הורים'.
סבות או סבתות?
הצורות סַבָּא (במקור סָבָא) וסָבְתָא מקורן בארמית, והן משמשות לצד מקבילותיהן העבריות סָב וסָבָה. כשם שבצורת הזכר סבא עוברים ברבים לעברית – סָבִים (ולא סָבֵי או סבָיָא), כך גם במילה סבתא – סָבוֹת (ולא צורות הרבים הארמיות סָבָתָא או סָבָתָן). וכשם שבלשון התקנית איננו אומרים "אַבָּאִים" אלא אָבוֹת (מן אָב), כך גם נאמר סָבָתִי ולא "סבתתי", סָבוֹת ולא "סבתות".
סבא רבא, סבתא רבתא
השאלה איך נכנה את הורי סבֵינו היא שאלה כמעט יום־יומית בדור האחרון. האקדמיה בחרה בצירוף המהלך  סַבָּא רַבָּא על דרך הארמית ('רבא' בארמית – גדול) ובנקבה קבעה סָבְתָא רַבְּתָא (רַבְּתָא היא צורת הנקבה הארמית של רַבָּא). לצד אלו אפשר להשתמש גם בצירופים סָב גָּדוֹל, סַבָּא גָּדוֹל; סָבָה גְּדוֹלָה, סָבְתָא גְּדוֹלָה.

ומה צורת הרבים? דרך הארמית בנטיית הרבים שונה מדרכה של העברית (למשל לפי הארמית הבבלית צורת הרבים של סַבָּא רַבָּא תהיה כנראה "סָבֵי רַבְרְבֵי"), ועל כן החליטה האקדמיה שברבים עוברים לעברית: סָבִים גְּדוֹלִים ('סבים' במלרע ובבי"ת רפה), סָבוֹת גְּדוֹלוֹת.
סב הסב
הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה דנה במציאת מונח לסב הסב, אך בסופו של דבר הוחלט שלא לקבוע מונח מיוחד לקרבה הזאת. לפי הצורך אפשר לנקוט צירוף דוגמת סב הסב, סבת הסב וכדומה. מן ההצעות שעלו בדיון (וכאמור לא התקבלו): סב חימש, סב לחימש, רבסבא רבא, סבסב, סבסבא.
    [post_title] => סבא וסבתא
    [post_excerpt] => האם יש מילה לסבא וסבתא ביחד? מה צורת הרבים של סבתא? איך נכנה את סבי הורינו ואיך נכנה את הורי הסבים של הורינו?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-10-01 22:42:35
    [post_modified_gmt] => 2022-10-01 19:42:35
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=108
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)