השמות כֹּהֵן ולֵוִי (כך או ביידוע הכהן, הלוי) הם משמות המשפחה הרווחים ביותר בעם היהודי. השם לֵוִי משמש אף שם פרטי, וכך לפי המסופר בספר בראשית שימש במקורו שמו של בנם השלישי של יעקב ולאה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (כט, לד). אם כן לוי – מן השורש לו"י, שורש המוכר גם מן הארמית – קשור אל ליווי ואל בן־לוויה. לימים יוטל על בני שבט לוי להילוות לכוהנים ולשרתם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן […] וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ […] וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל" וגו' (במדבר יח, א–ד).

המילה כוהן איננה שם פרטי. השורש כה"ן נתון כאן בתבנית של בינוני פּוֹעֵל ומציין בעל תפקיד, כמו שׁוֹפֵט או סוֹפֵר. בארמית מקבילה לו המילה כָּהֲנָא (הכוהן) ובערבית כַּאהִן 'רואה עתידות'. גם בכתבי אוגרית ובכתובות פניקיות נזכרים כוהנים וכוהנות (ואף רב כוהנים – מעין כוהן גדול – ורב כוהנת), והם היו נושאי התפקידים בפולחן אלים דוגמת בעל ועשתורת. אף הכוהן הראשון הנזכר במקרא איננו כוהן מישראל כי אם מלכיצדק, שיצא לברך את אברם בשובו מהכות את ארבעת המלכים ששבו את לוט: "וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח).

מן השורש כה"ן נגזרה בעברית המילה המופשטת כהונה, שבמקורה לא הייתה משׂרה נכבדה סתם אלא עבודת הכוהן בקודש. בלשון חכמים כהונה היא גם 'ציבור הכוהנים' או 'מעמד הכוהנים' כפי שלְוִיָּה (בלי ניקוד לווייה) היא 'בני לוי' או 'מעמד בני לוי', למשל: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: האשה בת גרים לא תינשא לכהונה עד שתהא אימהּ מישראל" (משנה ביכורים א, ה); "ביקש [הכוהן הגדול] להתנמנם, פִּרחי לְוִיָּה [כלומר לויים צעירים][1] מכּים לפניו באצבע צרֵדה" וכו' (משנה יומא א, ז). ייתכן שהמשמעות המאוחרת יותר של כהונה 'ציבור הכוהנים' מצויה כבר בסוף ספר נחמיה: "וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם" (יג, כט).

גם הפועל כיהן 'שירת בקודש', פועל שנגזר מן המילה כוהן, יוחד במקורותינו בדרך כלל לכוהנים בלבד.[2] כך למשל בתחילת פרק כח בספר שמות נאמר למשה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". "לְכַהֲנוֹ לִי" פירושו 'לשמש לי כוהן', 'לשרת אותי' – כתרגומו של אונקלוס "לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמָי", כלומר 'לשרת לפניי'.[3]

בעברית החדשה נותק הפועל כיהן מן הכוהן, וכל אדם יכול לכהן במשרה כלשהי, כלומר לשאת במשרה נכבדה. גם כהונה היום משׂרה נכבדה היא ואיננה קשורה עוד לכוהנים, לדוגמה: 'כהונת השר מתחילה במועד השבעתו בכנסת'. במיוחד רווח הצירוף תקופת כהונה 'תקופת הנשיאה במשרה' (קדנצייה).

השמות כהן ולוי הם מהשמות העבריים הוותיקים ביותר, ועל כן הם רגילים להיכתב בכתיבם המסורתי.[4] עם זאת כשהמילה כוהן איננה שם משפחה אלא מציינת את בעל התפקיד (כוהן דת), היא תיכתב בווי"ו בניקוד ושלא בניקוד: כּוֹהֵן. במקרא מילים רבות במשקל פּוֹעֵל כתובות ללא וי"ו, כגון שֹׁפֵךְ (אך פעם אחת שופך), שֹׁפֶכֶת, שֹׁפְכִים, שֹׁפְכוֹת, אך בכתיבה שלאחר המקרא הן רגילות להיכתב בווי"ו. לכן כוהן, כוהנים כמילים כלליות ייכתבו בימינו כדרך שופך ושופכים, שומר ושומרים או נוסע ונוסעים.

השמות הללו התגלגלו בקהילות ישראל בצורות מצורות שונות, ובהן כָּהֲנָא (הצורה הארמית), כַּהַן/כאהן, כגן, כוגן (הגימ"ל מחליפה את הה"א בפי דוברי רוסית), כהנוף, כהנוביץ, כהנסקי; לויזון, לויטא, לויטס, לוין, לוינסקי, לוינגר ועוד הרבה.

_________________________

[1] בלשון חכמים היו גם פרחי כהונה, ובימינו נוספו פרחי כמורה, פרחי קצונה ופרחי טיס. גם מקהלות ילדים דוגמת פרחי לונדון קמו. פֶּרַח במובן 'צעיר' קרוב למילה אפרוח 'עוף צעיר'.

[2] מאחר שהצורה כוהן, שממנה נגזר הפועל כיהן (בבניין פיעל), היא בינוני של בניין קל, יש מקום להשערה שבלשון המקרא היו פעלים מן השורש כה"ן בבניין קל (למשל כָּהַן במקום כִּהֵן).

[3] עם זאת נראה שבישעיהו סא, י אין מדובר בעבודת הכוהן והפועל משמש במשמעות מושאלת: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ".

[4] אשר לצורת הרבים, במקרא הכתיב הוא לוים בווי"ו אחת וביו"ד אחת, וכתיב זה מצוי גם בספרות המאוחרת יותר. עם זאת כבר בספרות חז"ל אפשר למצוא בנדיר גם את הכתיב 'לויים' ובמקרים יחידים 'לווים' ובספרות מאוחרת יותר גם 'לוויים'. מכיוון שאין כתיב מקובל אחד, המלצתנו היא לכתוב לוויים בשתי וי"וים (וכמובן גם בשתי יו"דים) לפי כללי הכתיב המלא.

המונח התקני שנקבע באקדמיה ללשון העברית הוא מַקְלֵף. השם שקול במשקל מַפְעֵל, משקל המכשירים, כמו מַצְפֵּן, מַגְהֵץ, מַפְסֵק, מַחְשֵׁב ועוד. בציבור רווחת גם המילה קוֹלְפָן הבנויה מהוספת הסיומת ־ָן לצורת הבינוני קוֹלֵף, בדומה למילים כגון פּוֹתְחָן, רוֹכְסָן, אוֹגְדָן. ויש גם המכנים את הכלי קוֹלֵף יְרָקוֹת.

מכיוון שיש יתרון לקיומה של צורה אחת – אנחנו ממליצים לדבוק בשם הכלי מַקְלֵף – כפי שנקבע במילון למונחי כלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).

קָלַף וקילף

בלשון חז"ל משמשים שני הפעלים קָלַף בבניין קל וקִלֵּף בבניין פיעל – ללא הבדל משמעות, וכך גם בימינו. גם הצורות הסבילות המקבילות מתועדות בלשון חז"ל: קָלוּף (בינוני פעול) ונִקְלַף (בבניין נפעל) – המתקשרות לבניין קל; מְקֻלָּף (בבניין פועל) – המתקשרת לבניין פיעל. עוד מתועדת צורת התפעל (נתפעל): "תאינה שנתקלפה" (תוספתא).

אל הפעלים מן השורש הזה מצטרפים גם השמות קְלִפָּה וקְלָף (עור מעובד).

הן הפעלים הן השמות מן השורש קל"ף מופיעים בעברית לראשונה בלשון חז"ל. השורש מוכר מן הארמית לניביה.

כבר בספרות חז"ל משמשות שתי דרכי ההבעה: נרות דּוֹלְקִים וגם נרות דְּלוּקִים, ואולם הראשונה היא הצורה השלטת. דּוֹלֵק היא צורת ההווה (בינוני) של הפועל דָּלַק. לדוגמה: "נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקין" (משנה תמיד ו, א), "לְמה משה דומה? לאבוקה שדולקת – הדליקו ממנה כמה נרות, אבל אורה של אבוקה לא חסרה כלום" (ספרי זוטא במדבר כז, כ).

בתלמוד אנו מוצאים מעט גם את צורת הבינוני הפָּעוּל דָּלוּק, כגון "נר הדלוק במסיבה" (בבלי שבת קכב ע"א). צורה זו באה גם במדרשים מאוחרים, כגון "כיון שנכנסו ראו נר דלוק ומִטה מוצעת" (תנחומא חוקת ב).

גם בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש.

כבר במקרא יש שימוש בצורות בינוני פָּעוּל לצד צורות בינוני פּוֹעֵל בהקשרים דומים:

  • "כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה" (שיר השירים ג, ח) וגם "אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה" (דברי הימים ב כה, ה);
  • "וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א יז, ה) וגם "כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי" (צפניה א, ח);
  • "וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה" (מלכים ב ג, כא) וגם "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל א ב, יח);
  • "דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא) וגם "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר" (איוב ד, יט);
  • " בָּטֻחַ בה'" (תהלים קיב, ז) וגם "בוֹטח בה'" (משלי טז, כ ועוד).

נראה שבדוגמאות אלו אין הבחנת משמעות בין צורות הבינוני הפועל ובין צורות הבינוני הפעול.

בספרות חז"ל התופעה שכיחה הרבה יותר: זוֹכֵרזָכוּר ("זָכוּר אני כשהייתי תינוק", וכן זָכוּרְנִי,זְכוּרַנִי – המשמשות גם כיום), זוֹעֵףזָעוּף, כּוֹעֵסכָּעוּסרוֹכֵברָכוּב (על בהמה), עוֹסֵקעָסוּק (בתורה, למשל), שׁוֹכֵבשָׁכוּב, רוֹבֵץרָבוּץ. חלק מזוגות פּוֹעֵל–פָּעוּל שנוצרו בלשון חז"ל רגילים גם בימינו באותה המשמעות, כגון חוֹלֵקחָלוּק ('אני חולק עליו', 'אני חלוק עליו'), סוֹבֵרסָבוּר ('הוא סובר ש…' / 'הוא סבור ש…') ועוד. גם בתקופות מאוחרות יותר נוצרו צורות פָּעוּל המקבילות לצורות פּוֹעֵל: דָּאוּבדּוֹאֵב, יָשׁוּביוֹשֵׁב, נָפוּלנוֹפֵל.

כמובן לא כל צורת בינוני פָּעוּל מקבילה לצורת בינוני פּוֹעֵל. התופעה קיימת בעיקר בתחומי משמעות מוגדרים, כגון לבישה ותנוחה, וגם בהם אינה קיימת בכל הפעלים (כפי שכתב בעניין זה חוקר הלשון מרדכי מישור: "מי שרבץ הרי הוא רָבוּץ, אבל מי שעמד איננו עָמוּד"). הפעלים שבהם התופעה קיימת מציינים מצב, ובעיקר מצב הנובע מפעולה כלשהי: האיש יָשַׁב או התיישב בכיסאו וכעת הוא יָשׁוּב, העץ נָפַל וכעת הוא נָפוּל, הנר דָּלַק או נִדְלַק וכעת הוא דָּלוּק (או דּוֹלֵק).

יוגב, ניר, עידית, שלחין

יוֹגֵב

בתמונה: יוגבתיוגב הוא עובד אדמה. מקור המילה בתיאור חורבן יהודה בידי בבל. רוב העם הוגלה לבבל אך "וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר [נבוזראדן] רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים" (מלכים ב כה, יב). בתיאור מקביל בספר ירמיהו נאמר: "וּמִן הָעָם הַדַּלִּים… הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים…" (לט, י). את המילה יְגֵבִים (ביחיד יָגֵב) מפרשים על פי ההקשר: שדות.
במקומות אחרים בתנ"ך לצד הכורמים באים אִכָּרִים, כגון "הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה" (יואל א, יא).
בעשורים הראשונים של המדינה חקלאים העוסקים בגידולי שדה נקראו יוגבים, בדומה לקבוצות אחרות של חקלאים: נוטעים, בוקרים (מגדלי בקר), נוקדים (מגדלי צאן).

נִיר

בתמונה: נירהמילה ניר מקורה בתנ"ך, כגון בנבואת ירמיהו: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים" (ד, ג). למילה זו ניתנו כמה הסברים: שדה חרוש, שדה שנועד לחרישה, תלם שנחרש. ויש הסוברים כי ניר הוא שם פעולה: נירו ניר פירושו חִרשו חריש. בספרות חז"ל שְׂדֵה נִיר הוא שדה חרוש והוא נבדל משדה בּוּר מצד אחד ומשְׂדה זֶרַע (שדה זרוע) מצד אחר.
בספרות העברית החדשה המילה ניר משמשת הן במשמעות שדה מעובד הן במשמעות תלם שנחרש. למשמעות השנייה קרובות המילים המקראיות מַעֲנָה ומַעֲנִית וכן המילה תֶּלֶם עצמה.
לניר במקרא יש גם משמעות של כוח ושלטון, כגון "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים" (מלכים א יא, לו).

עִדִּית

עידית היא אדמה משובחת. היא נזכרת בספרות חז"ל לצד (אדמה) בינונית ו(אדמה) זיבורית.
המילה עידית נזכרת בין השאר בדיון של חכמים על הפסוק: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב, ד). ר' עקיבא לומד מן המילה מֵיטָב: "לא בא הכתוב אלא לִגְבּוֹת לנזקין מן העדית" (בבא קמא ו ע"ב).
היו שהציעו לקשור את עידית למילה הערבית עַדִ'יַה – כברת ארץ שאדמתה טובה.
בעברית החדשה הורחב משמעה של עידית לציון דבר בעל ערך גבוה ולאו דווקא אדמה. הוא הדין לזיבורית – המציינת דבר חסר ערך.

שְׁלָחִין

בתמונה: חקלאות שלחיןבחקלאות שלחין השקיית השדות נעשית בידי אדם, לעומת חַקְלָאוּת בַּעַל הנסמכת על גשמים בלבד (על שם האל הכנעני בעל המופקד על הגשמים). שני המושגים לקוחים מספרות חז"ל.
השורש של"ח נקשר לתעלות השקיה כבר במקרא: "וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה" (יחזקאל לא, ד). נקשרים לכאן גם "בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח" (נחמיה ג, טו) ו"מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט" (ישעיהו ח, ו, ומכאן נקבת השילוח). שֶׁלַח הוא אפוא תעלה שנשלחים בה מים, ובֵית שְׁלָחִים הוא שדה מרושת בתעלות השקיה: "משקין בית השלחים במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא כתחילה ובין ממעיין שלא יצא כתחילה" (משנה מועד קטן א, א). בקרב החקלאים רווחת הצורה שַׁלְחִין.