נושא: יידוע

עניין של סגנון

היידוע – שאלות מיוחדות

צירופים מסוימים מעוררים שאלות בקשר לשימוש בה' הידיעה: האם לברך "חג המשפחה שמח" או "חג משפחה שמח", איך ליידע את הצירופים "מגן דוד" ו"בית חולים שדה", והאם אפשר לומר "חבר שלי". על אלה ועוד תוכלו לקרוא כאן.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

מה ידוע על היידוע

האם יש כללים ברורים לשימוש בה' הידיעה? מדוע לעיתים מוותרים על היידוע במקום שהוא מתבקש ולעיתים מוסיפים יידוע במקום שהוא לכאורה מיותר? אנו מביאים כאן סקירה על דרכי השימוש בה' הידיעה במבט עכשווי וגם בהשוואה ללשון המקורות.
המשך קריאה >>

יום המשפחה

איחול ליום המשפחה

נשאלנו: איך יש לומר – 'יום משפחה שמח' או 'יום המשפחה שמח'?
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

שבוע הבא או בשבוע הבא?

כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'ניפגש שבוע הבא', 'שבוע שעבר דיברנו'. דרך הביטוי התקנית היא: 'ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשבוע שעבר דיברנו'.
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

העברית ונגיף קורונה

הנגיף קורונה מעלה בקרב הציבור לא רק שאלות בריאות אלא גם שאלות לשון. ריכזנו מבחר מן השאלות והתשובות לטובת המתעניינים. שנהיה בריאים!
המשך קריאה >>

צירופים

ראשי תיבות

תשובותינו על כמה מן השאלות החוזרות בעניין ראשי התיבות על סמך דוגמאות של ראשי תיבות המשמשים בלשוננו.
המשך קריאה >>

מטבעות לשון

בְּעָלְמָא

'בעלמא' פירושו 'בָּעוֹלָם', והמשמעות – סתם, ללא כוונה מיוחדת, ומכאן דבר לא חשוב ואף דבר שאין בו ממש. למשל: 'דברים בעלמא' (דברים סתם, שאינם מחייבים).
המשך קריאה >>

צירופים

דקדוק הסמיכות

צירוף הסמיכות מעמיד כמה אתגרים לפני דוברי העברית בת ימינו – ביידוע, בריבוי ובצורת הנסמך.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

ים התיכון או הים התיכון?

שמו של הים שלחופו אנו שוכנים הוא הים התיכון – בה' הידיעה לפני שתי המילים. הצירוף הלא מיודע תקין כמובן מבחינה דקדוקית, אלא שהוא יפה למושג כללי ולא לשם פרטי של ים מסוים.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

צבא ההגנה לישראל

לפי ההיגיון הלשוני מכיוון שמדובר בצבא מסוים אחד וידוע – שמו המלא של צה"ל צריך להיות מיודע: צבא ההגנה לישראל. אלא שב"חוק יסוד צה"ל" הופיע השם ללא יידוע. ושינוי לשון החוק הוא עניין לא פשוט בכלל.
המשך קריאה >>

צירופים

תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
המשך קריאה >>

מאמרים

שינוי המין בהשפעת הארמית הבבלית ‬

עובדה, סברה, קושיה, בעיה – מילים אלו ואחרות כמותן התגלגלו אל העברית מן הארמית וכולן תולדה של אותה תופעה לשונית. ביסודן הן מילים בלשון זכר בעלות סיומת היידוע הארמית ־ָא, אך כשמילים אלו חדרו לעברית, נתפסה הסיומת a כסיומת נקבה.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

מצד אחד ומצד שני

בהצגה של טיעונים סותרים או היבטים הפוכים רווחים צמדי הביטויים 'מצד אחד… ומצד שני' או 'מצד אחד… ומצד אחר'. כן משמשת הגרסה הארמית 'מחד גיסא… ומאידך גיסא' ואף קיצורה 'מחד… ומאידך'. מה מעמדם של ביטויים אלו?

המשך קריאה >>

עניין של סגנון

יקר או היקר?

מקובל להמליץ על הצורה המיודעת: 'רותי היקרה', 'מאיר היקר', וכך גם 'מר כהן הנכבד', 'גב' לוי הנכבדה'. שם פרטי מיודע מטבעו, ולכן שם התואר המצטרף אליו אמור לבוא בה"א הידיעה.
המשך קריאה >>

מאמרים

הא־הידיעה בשמות מקומות

האם יש לומר 'שומרון' או 'השומרון'? הכותב מציג את התמונה העולה מן המקרא ומגיע למסקנה שאפשר לומר גם 'שומרון' וגם 'השומרון'.
המשך קריאה >>

צירופים

יושב הראש או היושב ראש?

שתי דרכי היידוע תקניות: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש' וברבים 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש'.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

העורך דין או עורך הדין?

מקומה המתבקש של ה"א הידיעה הוא כבכל צירוף סמיכות, לפני הרכיב השני: עורך הדין, בדיוק כמו 'רופא השיניים', 'דוברת המשרד', 'אוצר התערוכה', 'מנהלת הלשכה', 'מדריך התיירים', 'מבקרת המדינה'.
המשך קריאה >>

הגייה

בְּפועל או בַּפּועל?

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית.
המשך קריאה >>

הגייה

לבריאות

יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה' הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. גם הברכה לַבְּרִיאות אפשרית ואין לראות בה טעות.
המשך קריאה >>

.

2.4.1 הדגש החזק באותיות שוואיות

א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)

ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.

ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).

במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאֲךָ, הַמְדַבֵּר, מִיהוּדָה. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.

ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.

ה. במילה שְׁתַּיִם אחרי אותיות מש"ה יבוא דגש בשי"ן ובתי"ו, כגון הַשְּׁתַּיִם, מִשְּׁתֵּי־.
במקרא דגושה או השי"ן או התי"ו: מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח), מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה (יונה ד, יא).

.

א. נפרד או נסמך במספר המונה

1. לפני שם לא מיודע

  • המספר 2 בא בצורת הנסמך: 'שני חודשים', 'שתי שנים'.
  • שאר המספרים באים בצורת הנפרד: 'שלושה חודשים', 'ארבעים וְחָמש שנים', 'עשרים ושתיים ילדות', 'אלף ושניים שקלים'.
  • לפני מאות ואלפים (עד 10) באה צורת הנסמך: 'חֲמֵשׁ מאות', 'ארבַּעַת אלפים', אבל 'עשרים וארבעה אלף'.

2. לפני שם מיודע

  • שמות המספר 2–10 באים בצורת הנסמך: 'שני המלאכים', 'שתי דלתותיו', 'שְׁלוש הערים', 'עשרת הילדים'.
  • מספר הגדול מ־10 בא בצורת הנפרד: 'ארבעים הימים', 'ארבעים ושתיים האגודות', 'מאתיים חמישים וחמישה המשתתפים', 'שלוש מֵאות השופרות', 'עשרים וחמישה אלף יחידות הדיור'.
  • המספר מאה בא בנפרד או בנסמך: 'מֵאָה השולחנות' או 'מְאַת השולחנות'.

3. שם מספר שרכיבו האחרון אלפים

  • שמות מספר שהרכיב האחרון שלהם הוא אלפים יכולים לבוא הן בצורת הנפרד הן בצורת הנסמך: 'ששת אלפים דירות' וגם 'ששת אלפי דירות', 'ששת אלפי הדירות' וגם 'ששת אלפים הדירות'.

4. מניין לא מדויק

  • מנהג הלשון בעברית בת ימינו הוא להביע את המניין הלא־מדויק במבנה סמיכות: 'עֶשְׂרוֹת (ה)דירות' או 'עַשְׂרוֹת (ה)דירות',[1] 'מְאוֹת (ה)ציפורים', 'אַלְפֵי (ה)מהגרים'.

5. שמות מספר שבהם הרכיבים מיליון, מיליארד וכדומה

  • שמות מספר שבהם המילים מיליוןמיליארד וכדומה יכולים לבוא בצורות אחדות, כגון 'שלושה מיליונים בני אדם', 'שלושה מיליוני בני אדם', 'שלושה מיליון בני אדם'; 'שלושת מיליוני בני האדם'.
  • במספר מעורב המצטרף למילים מיליון, מיליארד וכדומה יינקט המבנה 'שלושה וחצי מיליון איש' וכיוצא בו.[2]

[1] ראו גם משקל פְּעָלָה.
[2] ראו עוד: ד. המספר המעורב.

.

כלל א – משקל פֶּעֶל

בנטייתם של שמות במשקל פֶּעֶל[1] בא חיריק כנגד הסגול הראשון כשההברה סגורה. למשל: בֶּגֶד בִּגְדִּי,[2] דֶּגֶל דִּגְלוֹ, וֶשֶׁט וִשְׁטוֹ, צֶדֶק צִדְקָהּ, שֶׁלֶג שִׁלְגִּי,[3] תֶּקֶן תִּקְנוֹ, מֶלַח מִלְחֵנוּ, שֶׁטַח שִׁטְחָם, דֶּשֶׁא דִּשְׁאֲךָ, בֶּכֶה בִּכְיוֹ.[4]
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בא פתח כנגד הסגול הראשון. למשל: אֶרֶץ אַרְצִי,[5] עֶבֶד עַבְדּוֹ, חֶבֶל חַבְלוֹ.[6]

יוצאים מן הכלל:

  1. אף על פי שפ' הפועל של השמות שלהלן אינה מן אהח"ע, בא בהם בנטייה פתח ולא חיריק: גֶּבֶר, גֶּפֶן, גֶּרֶב, גֶּרֶם, דֶּלֶת, דֶּרֶג, דֶּרֶךְ, וֶרֶד, זֶרַע, טֶנֶא, טֶרֶף, טֶרֶשׁ, יֶלֶד, יֶרַח, כֶּבֶל, כֶּלֶב, כֶּסֶף, כֶּרֶם, כֶּרַע, לֶחֶךְ, לֶחֶם,[7] מֶלֶךְ, נֶפֶשׁ, סֶלַע, סֶרֶן, פֶּלֶג, צֶלֶם, צֶלַע,[8] צֶמֶר, קֶדֶם,[9] קֶלַע, קֶלֶת, קֶסֶת, קֶרַח, קֶרֶן, קֶרֶס, קֶרֶשׁ, קֶרֶת, קֶשֶׁת, רֶגֶל, רֶחֶם,[7] שֶׁוַע, שֶׁלֶו, שֶׁמֶן, תֶּלֶם. למשל: דֶּרֶךְ דַּרְכִּי, זֶרַע זַרְעוֹ.
  2. השמות האלה נוטים בסגול: הֶגֶה הֶגְיָם, חֶלֶד חֶלְדִּי, נֶגֶב נֶגְבִּי, נֶגֶד נֶגְדּוֹ, נֶכֶד נֶכְדָּם. כך גם חֶבֶר חֶבְרֵי־(דיון).
  3. השמות האלה נוטים גם בפתח וגם בסגול: הֶבֶל הֶבְלוֹ או הַבְלוֹ, חֶדֶר חַדְרִי או חֶדְרִי. צורת הנסמך של חֶדֶר: חֲדַר־ וגם חֶדֶר־.[10]
  4. שם המספר שֶׁבַע בא בשווא לפני ־עֶשְׂרֵה ומֵאוֹת: שְׁבַע עֶשְׂרֵה, שְׁבַע מֵאוֹת.

הערה: צורת הרבים של השמות האלה היא במשקל פְּעָלִים. בנטייה – בצורות שהקמץ אינו מתקיים בהן, דהיינו בנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים – פ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד. למשל: רֶגֶב רְגָבִים רְגָבֶיהָ רִגְבֵי־ רִגְבֵיכֶם, זֶרַע זְרָעִים זַרְעֵי־, נֶכֶד נְכָדִים נֶכְדֵיהֶם. צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת, ובכל נטייתה הקמץ משתנה לשווא ופ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד, כגון אֶרֶץ אֲרָצוֹת אַרְצוֹת־ אַרְצוֹתַי.
מן השמות נֶזֶק, נֶטַע, פֶּסֶל יש גם צורת רבים במשקל פְּעִילִים: נְזִיקִין לצד נְזָקִים, נְטִיעִים לצד נְטָעִים, פְּסִילִים לצד פְּסָלִים.

[1] רשימת השמות במשקל פֵּעֶל – ראו משקל פֵּעֶל.
[2] במקרא בדל"ת רפה; אבל יֶקֶב יִקְבוֹ בלי דגש כבמקרא.
[3] שמות פרטיים אינם כפופים לכלל, ואפשר שיבוא בהם פתח במקום חיריק, כגון שַׁלְגִּי, מַלְחִי, על דרך פַּרְצִי.
[4] עיינו גם כללי משקל פְּעִי, פֶּעִי.
[5] בשם אֶרֶץ הבא אחרי ה"א הידיעה הסגול שמתחת לאל"ף משתנה לקמץ: הָאָרֶץ.
[6] בנטיית הרבים חַבְלֵי־(כביסה), והשוו חֶבְלֵי־(משיח) מן חֵבֶל במשמע כְּאֵב (ראו משקל פֵּעֶל).
[7] שמות במשקל זה שע' השורש שלהם היא הח"ע הם בדרך כלל בשתי תנועות פתח, כגון סַהַר, נַחַל, נַעַר ונטייתם נַעֲרִי נַעַרְךָ וכו'; ברבים נְעָרִים נַעֲרֵי־ נְעָרַי נְעָרֶיךָ נַעֲרֵיכֶם וכו'. לצד רֶחֶם יש גם רַחַם.
[8] צֶלַע – זו הצורה גם בנפרד (שלא כבמקרא: צֵלָע במלרע).
[9] בה"א המגמה: קֵדְמָה. שם התואר קִדְמִי.
[10] במקרא צורת הנסמך בשווא גם בשמות האלה: הֶבֶל הֲבֵל־, זֶרַע זְרַע־, נֶטַע נְטַע־, וכן סַחַר סְחַר־.

.

כלל ג – פתח המשתנה לקמץ קיים

בשמות הבאים הפתח בהברתם האחרונה (או היחידה) משתנה לקמץ קיים:

1. בנטיית שמות שרי"ש בסופם, בא קמץ לתשלום דגש[1] בהברה פתוחה.[2] למשל: בַּר[3] בָּרִים בָּרֵי־, הַר הָרִי הָרְךָ הָרִים הָרֵי־, פַּר פָּרִים, צַר צָרָהּ צָרֶיהָ, שַׂר שָׂרֵיהֶם, מֶלְצַר מֶלְצָרִים, סוּגַר סוּגָרוֹ, פַּרְפַּר פַּרְפָּרִים פַּרְפָּרֵיכֶם, סְמָדַר סִמְדַר־ סִמְדָרִים סִמְדָרֵי־, צְרָצַר צִרְצָרִים צִרְצָרֵי־. בדרך זו נוטה גם שם התואר רַע: רָעָה רָעִים רָעֵי־.

הערה: אחרי ה' הידיעה ינוקדו השמות הַר, עַם, פַּר בקמץ: הָהָר, הָעָם, הַפָּר. המילה חַג תנוקד בפתח גם אחרי ה' הידיעה: הַחַג.[4]

2. בשמות המסתיימים ב־ַי־ַאי, ואינם מגזרת הכפולים, הפתח משתנה בנטייה לקמץ קיים.[5] למשל: זַכַּאי זַכָּאִים זַכָּאֵי־, חַשְׁמַלַּאי חַשְׁמַלָּאִים, כִּילַי כִּילָיִים, לְוַאי לְוָאוֹ לְוָאִים לְוָיוֹ לְוָיִים, תְּנַאי תְּנָאוֹ תְּנָאֵיכֶם.

אבל מן הכפולים: דַּי דַּיּוֹ דַּיְּכֶם, חַיִּים חַיַּי חַיֵּיכֶם, שַׁי שַׁיּוֹ; בנסמך היחיד: דֵּי־, חֵי־/חַי־, שַׁי־.

[1] ראו קמץ הבא לתשלום דגש.
[2] בצורות יחיד לפני הכינויים ־כֶם, ־כֶן בא פתח, כגון הַרְכֶם, פַּרְפַּרְכֶן (לפי הכלל: קמץ משתנה לפתח בצורת הנסמך ולפני כינויי הנוכחים).
[3] במשמעות נקי, תבואה, שדה, חוץ, אך לא במשמעות בן (במקרא בְּרִי [=בְּנִי, משלי לא, ב]); על השימוש בימינו ראו בר במשמעות בן.
[4] במקרא הֶחָג.
[5] אין הדברים אמורים בצורת הנסמך ביחיד, כגון חַשְמַלַּאי־(רכב). על נטיית הרבים ראו גם קמץ לפני ־אֵי, ־יֵי.

 

.

ד. המספר המעורב

במספר המעורב ממספר שלם ומשבר – השם הנמנה בא בין המספר השלם לשבר, כגון 'שני אחוזים ורבע' (ביידוע: 'שני האחוזים ורבע'), 'שלושה שקלים וחצי'. מותרת גם הבאת השם הנמנה בסוף המספר, כגון 'שניים ורבע אחוזים' (וביידוע: 'שניים ורבע האחוזים'), 'שלושה וחצי שקלים'.
הדרך הראשונה היא הרגילה בספרות העברית לדורותיה ויש לראות בה את הדרך המועדפת.

במקרא ברוב המקרים חוזר השם הנמנה ונזכר גם לאחר השבר, כגון "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר לד, יג), "ואמה וחצי האמה רֹחב הקרש האחד" (שמות כו, טז).

.

ו. יידוע שם המספר

א. ה' הידיעה במספר מועצם ובמספר סודר באה או בראש המספר, כגון 'השלוש מאות הראשונים', 'הכיסא השלוש מאות', או על דרך מבנה סמיכות, כגון 'שלוש המאות הראשונים', 'הכיסא שלוש המאות'.

ב. ה' הידיעה בשמות מספר במבנה של חיבור באה רק בראשם: 'הארבעים ואחד', 'המאה וחמישים'.

.

א. שמות בעלי חיים וצמחים

1.  צירוף סמיכות שהסומך בו שם פרטי
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות כשהסומך הוא שם עצם פרטי שאינו סובל ה' הידיעה – כגון 'גֶּרבּיל אלנבי', 'ישימונית תמנע' – לא תבוא בו ה' הידיעה אפילו כשהוא מיודע.
אם השם הפרטי נושא מעצם טיבו את ה' הידיעה – כגון 'דרור הירדן', 'צבי הנגב' – ה' הידיעה נשארת צמודה אליו אפילו כשאינו מיודע (ביידוע הפרט). שם פרטי מסוג זה, ה' הידיעה נשארת צמודה אליו בכל המצבים, ואפילו בא אחריו שם תואר לא מיודע. למשל: ראיתי צבי הנגב בוגר.[1]

2. שם פרט ושם סוג בצירוף סמיכות
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות שם הפרט בא בלא ה' הידיעה, והוא הדין בבוא שֵם מעין זה בלוויית שם תואר. למשל: 'כלב־ים', 'כלב־ים מצוי'; 'נְחש־מים', 'נחש־מים אירופי'; 'מַקּור־חסידה תמים'.
שם הסוג הוא בה' הידיעה, כגון 'כלב־הים', 'נְחש־המים', 'מַקּור־החסידה', כשם ששאר שמות הסוג מיודעים: 'הכלב', 'העורב', 'הרקפת'.

3. שמות שיש בהם לוואי שם תואר
שמות שיש בהם לוואי־תואר יבואו בלא ה' הידיעה אם אין השם מיודע (ביידוע הפרט). למשל: 'צבי ישראלי', 'גֶּרבּיל דרומי', 'עורב אפור', 'נורית עגולת־עלים'.

[1] החלטה דומה התקבלה בנוגע למונח ממונחי השירה והפיוט בימי הביניים: בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְפֻיֶּטֶת – צירוף הסמיכות מיודע ותוארו אינו מיודע [ישיבה שד].

.

ב. צירוף תארים

צירוף שמות תואר כגון (מסמך) חברתי־כלכלי, אפשר ליידעו בשתי דרכים: יידוע שם התואר הראשון או יידוע כל אחד משמות התואר. לדוגמה: 'המסמך החברתי־כלכלי' או 'המסמך החברתי־הכלכלי'. סימון המקף בצירוף כזה אינו חובה.

.

4.1.2 יידוע תוארי כבוד

תואר כבוד, דרגה וכדומה הקודמים לשם פרטי, כגון אדון, גברת, דוקטור, סרן – אפשר ליידעם ואפשר שלא ליידעם.[1] לדוגמה: גברת ישראלי, הגברת ישראלי; ד"ר לוי, הד"ר לוי; סרן ישראלי, הסרן ישראלי.

[1] אין הדברים אמורים בתואר הכבוד מר.

.

ג. צירוף שמות המחוברים בו'

צירוף של שני שמות המחוברים בו' החיבור והמציין מושג אחד אפשר ליידעו בראשו. למשל: 'הדין ודברים', 'הדין וחשבון', 'המשא ומתן', 'הנושא ונותן', 'המוציא ומביא', 'המיקח וממכר'. אפשר גם ליידע כל אחד מן השמות, למשל: 'המיקח והממכר', 'המשא והמתן'.

צירוף מעין זה נתפס כמושג אחד בין שהוא מיודע בראשו ובין שה' הידיעה באה בראש כל אחת ממילות הצירוף, ועל כן ייאמר: 'הדין וחשבון הוגש'; 'המשא והמתן הארוך'.

סיומת הרבים באה תמיד בשני השמות. למשל: 'דינים וחשבונות', 'משאים ומתנים'.

.

ה. צירופי סמיכות במעמד נסמך

מותר השימוש בצירופי סמיכות במעמד נסמך על דרך 'בית חולים שדה' (שלא כמבנה המצופה "בית חולי שדה"); כמו כן מותר היידוע של צירופים אלו ברכיב השני, כגון 'בית החולים שדה'.

.

4.2.2 צירוף של מילית ושם

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.

.

אותו מקום, אותו המקום

1. שם העצם הבא אחר אותואותהאותםאותן יכול לבוא ביידוע או שלא ביידוע, כגון 'אותו המקום' או 'אותו מקום'.

2. השימוש בצורות אלו במשמעות של זהות (sameness) מותר, כגון 'ניפגש באותו המקום ובאותה השעה'.

.

לַמוחרת, לְמוחרת

הצירוף למוחרת מותר ביידוע ושלא ביידוע: לַמָּחֳרָת, לְמָחֳרָת.