האקדמיה ללשון העברית

לקריאת המאמר

בשלוש רשימות קצרות מתחקה חוקר לשון הילדים פרופ' אהרן בר־אדון על היוולדותם של ביטויי העגה חֶרְבּוֹן, מחורבן, חִרְבֵּן, הִתְחַרְבֵּן ואָכַל חֶרְבּוֹן במחצית הראשונה של המאה העשרים, על תפקידם של תלמידי גימנסיה הרצלייה בראשית דרכה להיווצרות מילות עגה בעברית המתחדשת, ועל מקורות ההשראה למילים אלו.

במונחי האקדמיה נקבע המונח תָּכְנָה גְּנוּבָה [בעגה: גָּנְבָה] – pirated software (מונחי טכנולוגיית המידע, מושגים בסיסיים, תשס"ג–2002).

המינה גָּנְבָה מצטרפת למילים אחרות השקולות במשקל פָּעְלָה (קמץ קטן בתחילתן ההגוי בתנועת o) דוגמת חָכְמָה, יָזְמָה. לקבוצה קטנה מתוך המילים האלה יש מכנה משותף – תחום המחשבים: בראשן תָּכְנָה וחָמְרָה, ובעקבותיהן באו לָמְדָּה, קָשְׁחָה, סָרְטָה (תוכנה המשמשת לכתיבת תסריטים) ועוד. ובציבור מהלכת לה הגוֹנבה. וכבר פנו שואלים לאקדמיה וביקשו לדעת אם גונבה מ"בית מדרשנו" היא.

אילו הייתה המילה גָּנְבָה תקנית, היה צריך להגותה בבי"ת דגושה, גָּנְבָּה (כדין בגדכפ"ת לאחר שווא נח), דוגמת חָרְבָּה השקולה באותו המשקל, אלא אם כן נשקול אותה במשקל בינוני, גּוֹנְבָה, דוגמת תּוֹמְכָה (צורת משנה של תּוֹמֶכֶת). אבל בדרך זו נוציא אותה ממשפחת מילות המחשב הנ"ל. אלא שגָּנְבָה יותר משהיא מונח היא מילת עגה, הנאמרת במעין קריצת עין. הרי אין אדם מבקש, למשל, שיתקינו לו גָּנְבוֹת במחשב.

ועוד זאת: כבר בתנ"ך דבר שנגנב קרוי גְּנֵבָה: "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה" (שמות כב, ג). וכשם שאין בעברית מונח נפרד למכונית גנובה (גְּנוּבִית?) או לתקליטור גנוב (תַּגְנִיבוֹר?) ולא לסרט גנוב (גֶּנֶב?) – כך אין מקום לקבוע מונח נפרד לתוכנה גנובה.

גָּנְבָה היא אפוא מילת עגה הן מצד מהותה הן מצד הגייתה.

כתבה רחל סליג, מתוך אקדם 37, תשס"ט – 2008

על גיזרונו של הפועל כיפר

הפועל כיפר מופיע בתנ"ך יותר ממאה פעמים – בין השאר בהקשר הידוע של יום הכיפורים: "כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, כח). יש שתי דעות עיקריות על גיזרונו ומשמעו המקורי של פועל זה, ואת שתיהן אנו מוצאים אצל פרשני ימי הביניים ובמחקר בן ימינו.

לפי דעה אחת הפועל כיפר מציין ביסודו מירוק, קינוח (ניגוב) והסרה. כך למשל רש"י מפרש את המילים "אֲכַפְּרָה פָנָיו" (בראשית לב, כא) – "אֲבַטֵּל רוגזו", ומסביר: "ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן". החוקרים התומכים בדעה זו מתבססים בעיקר על השוואה למקבילות האכדיות kuppuru, kapāru המציינות מירוק וטיהור.

לפי הדעה האחרת המשמע המקורי של כיפר הוא כיסה והסתיר כמשמעו של השורש כפ"ר בערבית. חיזוקים לדעה זו אפשר למצוא במילים מקראיות אחרות משורש זה: מִכסה ארון העדות נקרא כַּפֹּרֶת, והחומר המכונה כֹּפֶר שימש לכיסוי ולציפוי, כפי שנצטווה נח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר… וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד).

כל אחד משני ההסברים מצייר תמונה אחרת של פעולת הכפרה: אם כפרה היא מחיקה והסרה – היא מבטלת את קיומו של החטא ומחזירה את החוטא למצבו הקודם. לעומת זאת אם כפרה היא כיסוי – החטא עודנו קיים, אך הסתרתו מאפשרת לחוטא להינצל מעונש. לשתי תפיסות אלו יש מהלכים במחשבת המקרא. הסרת העוון באה לידי ביטוי בתיאורים כגון "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ" (ישעיהו מד, כב), "רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ" (זכריה ג, ד), "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיהו ו, ז), וכן בדימויים של ניקוי וכביסה, כגון "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא, ט). כיסוי העוון בא לידי ביטוי בפסוקים כגון "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב, א), "כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם" (תהלים פה, ג), "הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי" (תהלים נא, יא).

כך או כך, המשמעות הראשונית של הפועל 'כיפר' התעמעמה, והוא התייחד לציון פעולה שנועדה לבטל את החטא. בהקשרים רבים בתנ"ך, ובייחוד בעבודת הקורבנות, פעולת הכפרה היא המאפשרת את המחילה: "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם" (במדבר טו, כה). בעברית מאוחרת יותר יש שההפרדה בין הכפרה לסליחה מיטשטשת. למשל בלשון התפילה אפשר למצוא שהפועל 'כיפר' נרדף לפעלים סָלַח ומָחַל: "וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ".

"כפרה עליך"

המילה 'כפרה' רווחת בלשון הדיבור בשימושים אחדים הנובעים מן המשמעות הבסיסית של כפרת עוונות.

כשאומרים 'כפרה' (במלעיל או במלרע) על כלי שנשבר, חפץ שאבד וכדומה, הכוונה היא שדבר זה מכפר כביכול על עוונות האדם, ולכן אין להצטער עליו. ואומנם הביטוי השלם הוא 'כפרת עוונות'.

המילה 'כפרה' – בעיקר בהגייה מלעילית – משמשת גם כינוי חיבה, כגון 'כפרה שלי'. כינוי זה הוא קיצור של משפטים מעין 'אהיה כפרה עליך', 'אהיה כפרתך' (כלומר 'אני מוכן לבוא תחתיך'). משפטים כאלה מוכרים מלשונם של יהודי צפון אפריקה, והם נוצרו כנראה בהשראת ביטוי ערבי שפירושו 'אהיה פדיונך'. דומה לכך ביטוי החיבה 'כפרה עליך' המצורף לפנייה אל אדם קרוב.

מַצְלֶה (מנגל, גריל)

מצלה הוא מתקן לצליית בשר, ירקות ועוד. יש סוגים שונים של מַצְלִים: מצלה פחמים, מצלה גז, מצלה חשמלי. המילה מַצְלֶה שקולה במשקלם של כלים דוגמת מַקְלֵף, מַמְחֶה (בלנדר). האירוע החברתי של הצלייה במַצלה ("על האש") הוא מִצְלֶה – במשקל המילה מִשְׁתֶּה.
רשת המַצְלֶה היא אַסְכָּלָה, מילה שנשאלה ללשון חז"ל מן היוונית.
לצורך ליבוי האש בגחלים משתמשים בנַפְנַף – חתיכת קרטון או כלי מיוחד שנועד לכך. נַפְנַף נוצרה כמילת עגה, אך כשהוגים אותה במלרע (כמו עַפְעַף, גַּלְגַּל) היא נעשית מילה עברית תקנית.
את המילה מַצְלֶה הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ה (2005).

מַחֲנָאוּת (קמפינג)

מחנאות היא פעילות פנאי בחיק הטבע הכוללת הקמת מחנה ולינה בשטח, לרוב באוהלים.
המילה מחנאות גזורה מן המילה המקראית מַחֲנֶה, שמשמעה הבסיסי הוא מקום חֲנָיָה. במקרא מַחֲנֶה הוא גם קבוצה גדולה של של אנשים, ובעיקר יחידה צבאית. נראה שמכאן התגלגלה משמעות נוספת של 'מחנה' בימינו: קבוצה הדוגלת בעמדה מסוימת וחולקת על קבוצה אחרת. כך נוצרה משמעות נוספת גם למילה מחנאוּת: יריבוּת בין מחנות, למשל בתוך מפלגה.
מן השורש חנ"י חודשה בעברית שלנו המילה חַנְיוֹן – מקום חניה למכוניות וגם מקום חניה ולינה של מטיילים. גם המילה תַּחֲנָה היא ביסודה מקום חניה, כגון תחנה מרכזית ותחנת רכבת, והיא אף מתרגמת את המילה station בהקשרים אחרים, כמו בצירופים תחנת כוח, תחנת משטרה ותחנת רדיו.
את המילה מחנאות קבעה האקדמיה בשנת תשכ"ה (1965) במילון למונחי החינוך.

בצורה 'מככב' יש התנגשות בין המבנה הדקדוקי של המילה ובין הצלילים של שם העצם שממנו היא גזורה. מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל). אך בשם העצם כּוֹכָב המצב הפוך: הכ' הראשונה דגושה והשנייה רפה. מכאן ההגייה הרווחת "מְכַּכֵב" המשמרת את הצליל של השם שממנו נגזר הפועל.

בעיה זו של הגיית עיצורי בכ"פ אופיינית לפעלים גזורי שם. למשל: הפועל 'לנכס' נוצר משם העצם נֶכֶס, ולכן הגייתו הרווחת היא בכ' רפה. ואולם מצד הדקדוק צריך לומר נִכֵּס, לְנַכֵּס (כמו סִכֵּם, לְסַכֵּם) – שהרי בבניין פיעל יש דגש חזק בע' הפועל.  דוגמה מסוג אחר היא שם הפעולה 'הנפשה' שנוצר מן המילה נֶפֶשׁ. רווחת ההגייה בפ' רפה בעקבות הגיית המילה נֶפֶשׁ, ואולם הפ' אמורה להיות דגושה בדגש קל (אחרי שווא נח): הַנְפָּשָׁה (כמו הַנְפָּקָה).

בעיקרון גם בפעלים גזורי לעז חלים כללי הדיגוש והריפוי העבריים הרגילים. למשל: הִתְפַּלְסֵף (מן פִילוֹסוֹפְיָה), טִלְפֵּן (מן טֵלֵפוֹן), סִבְסוּד (מן סובּסידיה), וכך היה אמור להיות גם במקרים אחרים דוגמת מְדֻפְלָם (מן דיפּלומה).

חוסר ההקפדה על הריפוי והדיגוש נפוץ בפעלים גזורי שם בלשון הדיבור ובלשון העגה (סלנג): לְרַכֵל (מן רָכִיל, רְכִילוּת), הִשְׁתַּפֵן (מן שָׁפָן), נִדְפַק (מן דָּפוּק, דֶּפֶק), פִשֵׁל (מן פַשְׁלָה), חִפֵף (מן חַפִיף בערבית). אבל: לְפַנְצֵ'ר (מן פּנצ'ר), מְבֹאָס (מן בּאסה), מְבֻלְגָּן ( מן בּלגן).

בלשון התקנית ראוי כמובן להקפיד על הגייה המתאימה לדקדוק העברי, כמודגם בטבלה:

לקריאת המאמר

זמננו הוא זמן תקשורת ההמונים, שעל ידיה השידור העברי מלַווה את אזרח המדינה בלכתו בדרך, בשבתו נוכח צג המחשב ומרקע טלוויזיה, בשכבו ובקומו. רות אלמגור־רמון מציגה במאמרה את האתגרים שהמציאות החדשה מציבה ליועצי הלשון, את העקרונות שעליהם נוהגים להקפיד במיוחד ואיך חידושי הלשון והדקדוק משתלבים בלשון השידור.

לקריאת המאמר

המילה תָּרַפַּפּוּ המוכרת בצירוף "שנת תרפפו" שאולה מן הספרדית היהודית, הידועה יותר בשם לָדִינוֹ. פירוש המילה 'סבא של סבא'.

במאמר זה תוכלו לקרוא בפירוט על מקורו של ביטוי זה וכן על ביטויים נוספים בלשון הדיבור המציינים עבר־רחוק.

לקריאת המאמר

נאומו של אהרן מגד נישא באירוע חגיגי בבית נשיא המדינה עזר ויצמן במלאות 40 שנה להיווסדה של האקדמיה (תשנ"ד, 1994). מגד מדמה את העברית ליפהפייה שהתעוררה מתרדמתה, ומשווה את שלבי התחייה הראשונים, אז התהדרה העברית בתיאורים בלשון גבוהה ונקייה, לסגנון הרווח היום. עוד הוא מתאר את פועלה של האקדמיה בתחום חידוש המילים.