האקדמיה ללשון העברית

פירוש הביטוי: 'עלה לגדולה', 'פָּרַץ וזכה במהירות להצלחה ולהכרה'.
דוגמאות:
– בשלהי המאה השמונה עשרה דרך כוכבה של התנועה הרומנטית באירופה.
– הוריה העניקו לה חינוך מוזיקלי קפדני, וכבר בגיל צעיר דרך כוכבה כפסנתרנית מחוננת.

באחד המְשָׁלים הקצרים שנשא בלעם על ישראל והאומות באחרית הימים נאמר כך: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד, יז). על פי נבואה זו עתיד לקום בישראל שליט אשר יכה את מואב – הוא העם ששלח את בלעם לקלל, וכן עמים נוספים. השליט הזה משול לכוכב 'דורך', ולכך הוצעו כמה הסברים: לפי הסבר אחד מדובר בכוכב העולה ומופיע פתאום – על פי ההקבלה דָּרַךְ–קָם. לפי הסבר אחר הפעלים דָּרַךְ וקָם מציינים כאן רמיסה, שלטון והתקוממות, והם קרובים במשמעם לפועל מָחַץ שאחריהם. ויש שקישרו את הכוכב הדורך לדריכה של קשת – "שהכוכב עובר כחץ" (רש"י).

את המילים "דרך כוכב מיעקב" דרש ר' עקיבא על שמעון בן כוסבא, מנהיג המרד היהודי ברומאים (ירושלמי תענית ד:ה, סח ע"ד), ואף ייתכן שדרשה זו היא המקור לכינויו המוכר יותר: בר כוכבא (להרחבה). גם בנצרות נודעת חשיבות רבה לכתוב הזה, והוא מתפרש בה כנבואה על "כוכב בית לחם" – הכוכב אשר הופיע מעל בית לחם בעת הולדת ישו.

שימוש של חולין בביטוי מצאנו בספרות העברית החדשה למן המחצית השנייה של המאה הי"ט. למשל: "גם הפעם דרך כוכב נאפאלעאן [נפולאון] וקמה הצלחתו" (הכרמל, 1870), "אז דרך כוכבו על שמי חכמת הציור" (הצפירה 1884), "דרך כוכב מצרפת על שמי המדעים" (ישראל פרנקל, שומר הבריאות, 1890). ונשים לב שיש כאן שני ציורים שונים: בביטוי 'דָּרַךְ כוכבו של…' הכוכב הוא מזלו של האדם, הצלחתו וכדומה, ואילו בניסוחים דוגמת 'כוכב חדש דָּרַךְ בשמֵי…' האדם עצמו מדומה לכוכב – כמו בפסוק המקורי.

לשני השימושים בביטוי יש מקבילות בלשונות אירופה (רוסית, גרמנית ועוד), שעניינם 'עלה כוכבו', 'כוכב עולה' ואף 'כוכב' לעצמו. ביטויים מעין 'עלה כוכבו' נקשרים לאמונה העממית שלפיה לכל אדם יש כוכב משלו אשר עלייתו ושקיעתו, זוהרו או התעמעמות אורו – מעידים על גורלו. ביטויים שבהם הכוכב הוא האדם עצמו מבוססים כנראה על דימוי של גרם שמימי העולה על כל סביבתו בגובהו ובזוהרו. ואף אפשר שהם נוצרו בהשראת דברי בלעם.

שימושים אלו ודומיהם בלשונות אירופה הולידו ביטויים מקבילים בעברית החדשה, ובהם 'כוכב עולה', 'כוכב נולד' ו'כוכבים' למיניהם בקולנוע ומחוצה לו. מעליהם מאיר הביטוי המקראי המקורי והגבוה 'דרך כוכבו'.

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. צירופים אלו נוצרו על פי מקבילות לועזיות ובראו בריאה חדשה בלשוננו. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.

קצת היסטוריה

בלשונות אירופה אפשר למצוא מונחים רבים שנוצרו מהדבקת רכיבים זה לזה. למשל: electroencephalogram (כלומר electro-encephalo-gram, ובעברית רִשְׁמַת מוֹחַ חַשְׁמַלִּית), anthropogeomorphology (כלומר anthropo-geo-morpho-logy, ובעברית גֵּאוֹמוֹרְפוֹלוֹגְיָה אֱנוֹשִׁית). את דרך הבנייה הזאת של מונחים ואף את רכיביהם שאלו לשונות אירופה המודרניות מן הלשונות הקלסיות – היוונית והלטינית. מהן גם ירשו שפע של מיליות המשמשות רכיבים תחיליים כמו hyper ,inter ,mono ,per ,sub.

הצורך במינוח עברי בתחומי המדע והטכניקה הציב אתגרים רבים לפני קובעי המונחים, ובהם גם מציאת פתרון לרכיבים התחיליים הללו. את אחד הגישושים הראשונים אפשר למצוא במונחי כימיה שקבע ועד הלשון בסוף שנות העשרים של המאה העשרים כעולה מן ההסבר לשמות החומצות שם:

[…] שמות יתר החמצות נוצרים ע"י הוספת שמות התארים "תחתית" (hypo, sub) ו"עלָאִית" (super, per), ממש כברומית ושאר השפות האירופיות. במקום "תחתית" ו"עלאית" אפשר להשתמש בקצור גם ב"תָּת" וב"עָל". ("מֻנְּחֵי הַחִימִיָּה", זכרונות ועד הלשון, מחברת ו [תרפ"ח], עמ' 54–55)

נקל לראות שברשימת מונחים זו עדיין לא התגבש השימוש בתחיליות. כך למשל נקבע המונח חֻמְצַת־עָל גָּפְרִיתָנִית (לצד חֻמְצָה גָּפְרִיתָנִית עִלָּאִית) ולא כמצופה: 'חֻמְצָה עַל־גָּפְרִיתָנִית' (והשוו ללעז: Acidum persulfuricum). מצד שני כלולים ברשימה מונחים המוכרים עד היום: חַד־עֶרְכִּי, דּוּ־עֶרְכִּי.[1]

עם השנים התגבשה רשימה של מיליות המקבילות לרכיבים התחיליים הלועזיים. לשם כך גויסו המילים הארמיות תַּת־ (=תחת), חַד־ (=אחד), תְּלַת־ (המקבילה הארמית של שלוש) וכן מילות יחס כמו עַל־, בֵּין־. רשימת התחיליות מפורטת בהמשך.

היידוע והריבוי

הצירופים בעלי התחיליות הם כאמור בעלי מבנה חדש וזר ללשוננו – מבנה שהרכיב הראשון בו הוא ספק מילה העומדת לעצמה ספק רכיב דקדוקי. הקושי שהם מעלים בא לידי ביטוי ביידוע ובריבוי שלהם.

כדי להבין עד כמה זר המבנה הזה לעברית הינה רקע קצר: בלשונות אירופה לכל סוגי הצירופים התנהגות דומה. למשל באנגלית הן צירוף סמיכות כגון focus group, הן צירוף של שם ותואר כגון free group – מקבלים את היידוע בראשם ואת הריבוי בסופם, ובשניהם גרעין הצירוף הוא הרכיב האחרון. הוא הדין לצירוף בעל רכיב תחילי כגון sub-group – יידועו בראש וריבויו בסוף: the sub-groups. לעומת זאת בעברית הן בצירוף סמיכות הן בצירוף שם ותוארו המילה הראשונה היא הגרעין, כגון 'קבוצת מיקוד', 'קבוצה חופשית'. בסמיכות ה' הידיעה באה לפני המילה השנייה (קבוצת המיקוד) והריבוי בא במילה הראשונה (קבוצות מיקוד), ואילו בצירוף שם ותואר מיידעים ומרבים את שני הרכיבים (הקבוצה החופשית, קבוצות חופשיות). ומה דין היידוע והריבוי של צירוף כמו 'תת־קבוצה'? לכאורה צירוף זה דומה לסמיכות, אך שלא כבסמיכות גרעין הצירוף הוא דווקא המילה השנייה, והרכיב הראשון אינו מילה של ממש.

אם נבחר לראות ברכיב 'תת־' צורן דקדוקי, הגיוני שניידע את הצירוף בראשו – 'התת־קבוצה', ונרבה אותו בסופו – 'תת־קבוצות'. ואולם לאוזן העברית 'התת־קבוצה' נשמע כמו שיבוש היידוע בצירופי סמיכות ("הבית ספר"), ולכן אך טבעי שיש המיידעים 'תת־הקבוצה' על דרך היידוע התקני של הסמיכות ('בית הספר'). יתר על כן, בצורות הריבוי יש הנוקטים 'תתי־קבוצה' או 'תתי־קבוצות' ובכך הופכים את הרכיב 'תת' למעין שם עצם נוטה.

דברים אלו אמורים בצירופי שם עצם בעלי תחיליות. לעומת זאת צירופי שם תואר בעלי תחיליות, כמו 'חד־ערכי', 'בין־עירוני', הולכים בדרך הלעז: יידועם בראש וריבוים בסוף – החד־ערכיים, הבין־עירוניים.[2]

מכיוון שמדובר כאמור במבנה חדש לעברית, החליטה ועדת הדקדוק של האקדמיה שלא להתערב בשאלת היידוע והריבוי של צירופים מסוג זה, והותירה לדוברים ולהתפתחות הטבעית לפעול את פעולתם.

וכך נוסחו הדברים בהערת המזכירות המדעית בהחלטות האקדמיה בדקדוק בסעיף הדן בצירוף של מילית ושם:

השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

כתיבה בשתי תיבות

בדבר אחד התערבה האקדמיה: היא ממליצה לכתוב את הצירופים הללו בשתי תיבות – בין־לאומי (ולא בינלאומי), וקבעה שראוי לתת מקף בין שתי התיבות הללו. מכלל זה הוציאה ועדת הדקדוק של האקדמיה שני צירופים – חדגוני ורבגוני – בנימוק "שנשתגרה כתיבתם בתיבה אחת".

הערות והרחבות

א. כפי שראינו, כאשר גרעין הצירוף הוא שם עצם יש שהרכיב בא בסוף הצירוף, כגון מחשב־על (supercomputer), מהפכת־נגד (counter-revolution), וגם כשהרכיב לועזי כגון מְעַבֵּד־מִיקְרוֹ (microprocessor)ׁ. מבנה זה עולה בקנה אחד עם מבנה הצירוף העברי הקלסי, והוא נוהג כצירוף סמיכות לכל דבר: ביידוע – מחשב־העל, בריבוי – מחשבי־על.

ב. במקרא ובספרות חז"ל יש צירופים אחדים המזכירים את הצירופים בעלי התחיליות של העברית החדשה. כך הוא השם "אי כבוד" שאשת פנחס נותנת לבנה לאחר הילקח ארון הברית: "וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל" (שמואל א ד, כא). ואולם כלל לא ברור מה פשר הרכיב 'אי' בשם זה. בספרות חז"ל הרכיב 'אי' נפוץ לציון שלילה, והוא קרוב בתפקודו למילה 'אין', כגון בצירוף 'אי אפשר' – אך צירוף זה אינו צירוף שמני. הצירוף אַל־מָוֶת (וגם במילה אחת: אַלְמָוֶת) יסודו בפסוק "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת" (משלי יב, כח). בצירופים המקראיים 'רב החובל', 'רב סריס', 'רב טבחים', 'רב מג' ועוד המילה 'רב' אינה תחילית אלא שם עצם המציין בעל תואר או תפקיד בכיר, מעין ראש, ממונה.

ג. השימוש ברכיבים תחיליים על דרך לשונות לעז החל עוד לפני המינוח העברי הרשמי – לפחות מן המאה הי"ט. כך אפשר למצוא שימוש ברכיב 'אי' כתחילית בצירוף לשמות עצם כגון "אי־הפירוד" (=אטום; אהרן פורייס, תורת החיים, 1875); "אי־ניקיון" (מנדלי מו"ס, 1868; ד' גורדון, דרכי הרפואה, 1870); "אי־סדרים" (ד' גורדון, שם); אי־רצון (סוקולוב, 1882; פרנקל, 1890). על בסיס הצירוף דו־פרצופין שנשאל ללשון חז"ל מן היוונית נוצר הצירוף "דו־קרב" (מנדלי מו"ס, 1897) ומאוחר יותר "דו־אופנים" (ברנר, 1919). (הדוגמאות נלקטו מ"מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי.)

ד. מכיוון שמקצת התחיליות הן מילים קיימות בעברית עשויה לעיתים להיווצר דו־משמעות שפתרונה נשען כולו על השימוש במקף. למשל הצירוף 'ויכוחים בין דתיים' יכול להיות ריבוי של 'ויכוח בין דתיים' או ריבוי של 'ויכוח בין־דתי', וההבדל כמובן גדול.

ה. לעיתים שתי אפשרויות עומדות לפני קובעי המונחים – צירוף עברי רגיל או צירוף בעל תחילית. לדוגמה, בתחום התחבורה נקבע תמורת multi-lane המונח 'רַב נְתִיבִים' (סמיכות שם תואר) ולא רַב־נְתִיבִי, ולפי זה 'דרך רבת נתיבים' (ולא 'דרך רב־נתיבית'). כך גם 'היריון רב עוברים' (ולא 'היריון רב־עוברי'). לעיתים נקבעו שתי חלופות זו לצד זו, כגון חֲצִי־נִסְיוֹנִי לצד נִסְיוֹנִי לְמֶחֱצָה; (שֶׁ)מִּחוּץ לָרֶחֶם לצד חוּץ־רַחְמִי.

רשימת התחיליות (ולעיתים הסופיות)

תחיליות נפוצות לפי משמעות:

• מספר: חַד־ (mono), דּוּ־ (bi), תְּלַת־ (tri), אַרְבַּע־ (quadr; וכך שאר המספרים), חֲצִי־ (semi)
• כמות: רַב־ (multi, poly), תַּת־ (hypo), יֶתֶר־ (hyper), כָּל־ (pan) , כְּלַל־
• מיקום: בֵּין־ (inter), תּוֹךְ־, פְּנִים־ (intra, infra), חוּץ־ (extra, exo), תַּת־ (sub)
• זמן: קְדַם־, טְרוֹם־ (pre), בָּתַר־ (post)
• שלילה: אַל־ (a), אִי־ (dis, un, non, in), אֵין־ (in),
• שונות: כְּמוֹ־, מֵעֵין־ (quasi)

יש רכיבים המשמשים רק כסופיות:

• ־יַחַד (co), ־אַחַר (post), ־נֶגֶד (anti, counter)

יש שתחילית אחת בעברית מתרגמת כמה רכיבים לועזיים, למשל:

• עַל־ = super, hyper, macro, archi, ultra, per
• יֶתֶר־ = over, hyper, poly

יש רכיבים לועזיים שלא נמצאו להם חלופות עבריות והם נותרו בלועזיותם:

• מֵטָא־, מקרו־ (לעיתים 'ענק'), מיקרו־ (לעיתים 'זעיר')

במונחי אנטומיה הוצעו כמה חלופות עבריות שלא הפכו לנחלת הכלל:

• מֵצַד (para), מֵסַב (peri; מאוחר יותר נקבע סַב־), מְתוֹךְ (meta)

יש שתמורת תחיליות לועזיות באות מילים עבריות רגילות:

• מדומה (pseudo), למחצה (semi)

—————————-

[1] כנגד המונחים בגרמנית ובאנגלית: einzwertig, monovalent (חד־ערכי); zweiwertig (דו־ערכי). וגם שְׁוֵה־עֶרְכִּי כנגד equivalent, gleichwertig – שלימים שונה ל'שָׁקִיל'.

[2] במונחי ועד הלשון והאקדמיה נמצא בנדיר גם יידוע באמצע הצירוף, כגון הַצִּנּוֹר חֲצִי הַמַּעְגָּלִי הַצִּדִּי (ductus semicircularis lateralis) במילון למונחי אנטומיה (תשי"ז).

כתבה רונית גדיש.

שמו של הים שלחופו אנו שוכנים הוא הים התיכון – בה' הידיעה לפני שתי המילים.

תִּיכוֹן הוא שם תואר שמשמעו 'פנימי' או 'אמצעי', כגון "הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן" (שמות לו, לג), "הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה" (שופטים ז, יט). שם התואר תִּיכוֹן גזור מן המילה תּוֹךְ: צורתו המתבקשת הייתה תּוֹכוֹן בשתי תנועות o, אלא שבתהליך המכונה היבדלות הפכה ה־o הראשונה ל־i, כלומר החולם הראשון הפך לחיריק (השוו רֹאשׁ–רִאשׁוֹן, ובדומה לכך חוּץ­–חִיצוֹן). 'הים התיכון' פירושו אפוא 'הים הפנימי' או 'הים האמצעי', ושמו הוא צירוף של שם עצם ושם תואר, בדיוק כמו 'הגליל העליון', 'הים האדום', 'העיר העתיקה'.

במקרא ובעברית בת ימינו מיידעים צירופי שם ותואר על ידי הוספת ה' הידיעה לפני כל אחת ממילות הצירוף: הילד הנחמד, העיר העתיקה, וכך גם הים התיכון (שלא כצירופי סמיכות, שבהם ה' הידיעה באה רק לפני המילה האחרונה: שולחן הכתיבה, ים המלח). בלשון חז"ל נפוץ למדי היידוע בשם התואר בלבד כגון 'כנסת הגדולה', לולב הגזול', וכבר במקרא מצויה מעט הדרך הזאת כגון 'יום השישי'. מעניין שבמפות ישנות ואף בספרות העברית החדשה בראשיתה נהגו לכנות את הים "ים התיכון". ואולם מכיוון שדרך יידוע זו אינה רגילה בלשון ימינו – נעדיף לומר 'הים התיכון' ולא 'ים התיכון'.

ומה בדבר 'ים תיכון' בלא כל יידוע? הצירוף הלא מיודע תקין כמובן מבחינה דקדוקית, אלא שהוא יפה למושג כללי ולא לשם פרטי של ים מסוים. ואומנם כבר בשנת תרפ"ח, 1928, קבע ועד הלשון את המונח יָם תִּיכוֹן תמורת המונח הלועזי inland sea. ההגדרה של המונח הגאוגרפי 'ים תיכון' היא, כמובא באנציקלופדיה העברית, "ים המהווה חלק ממערכת האוקיינוסים של כדור־הארץ, אך מוקף מכל עבר יבשה ומחובר לגוף העיקרי של אחד האוקיינוסים באמצעות מצר־ים, שהוא צר ביחס לגָדלו של הים עצמו". אם כן מבחינה גאוגרפית הים שלנו הוא ים תיכון, אבל שמו הוא הים התיכון.

לתולדות שמו של הים

בתנ"ך ובספרות חז"ל שמותיו של הים שלנו הם 'הים האחרון' (כלומר הים המערבי, ראו כאן), 'הים הגדול' ו'ימא רבא' (בארמית). מלבד זאת מצויים במקורות הכינויים 'ים פלשתים', 'ים יפו', 'ימה של עכו' ו'ימה דקיסרין' ועוד – אך אלו מכוונים כנראה לאזורים מסוימים של הים ולא לכולו. בתעודות מצריות הוא מכונה 'הים הגדול של ארץ ח'ארו' (שם כולל לשטח של ישראל, לבנון וסוריה), ובכתבי היתדות הוא נקרא 'הים העליון' – להבדילו מן 'הים התחתון', הוא המפרץ הפרסי.

השם 'הים התיכון' התחדש כנראה בתקופת ההשכלה בהשראת לשונות אירופה: Mittelländisches Meer או Mittelmeer בגרמנית, Mediterranean Sea באנגלית וכדומה. מקורם של שמות אלו בשם הלטיני mediterrāneus – חיבור המילים medius 'אמצע' ו־terra 'ארץ', בעקבות השם היווני μεσόγαιος – 'הממוקם באמצע הארץ'.

רבים מן הסתם שואלים את עצמם: האם יש קשר בין הכרוב במקדש ובין הכרוב במטבח?

ובכן אין קשר בין המילים.

יְרַק המאכל העולה על שולחננו נקרא בעברית כְּרוּב לפחות מימי המשנה: "הלפת והנפוס, הכרוב והתרובתור… אינן כלאים זה בזה" (כלאיים א, ג). ואומנם, כשמות צמחים רבים הנזכרים בלשון חכמים, שאול השם 'כרוב' מיוונית (κράμβη, 'קְרַמְבֶּה').[1] עם זאת קשה לקבוע אם הכרוב הנזכר במשנה הוא כרוב הראש (המוכר בשם 'כרוב לבן'), כרוב העלים (המוכר גם בשם הלועזי 'קייל') או כרובית – כולם ממשפחת המצליבים ושייכים לסוג Brassica oleracea.

לבד מן הכרוב הזה אנו מכירים את הכרובים הנזכרים בהקשרים שונים בתנ"ך – אלו הם יצורים פלאיים המופקדים על שמירת גן עדן על פי "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד) או דמויותיהם המכונפות, עשויות זהב, שהוצבו על גבי ארון העדות: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב" (שמות כה, יח); "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שם כ). ובהמשך – "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שם כב).[2] במקומות אחדים מתואר האל כיושב הכרובים, ובתהלים אף מוצאים את התיאור הציורי "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ" (יח, יא).[3]

ומהיכן הגיע השם כרוב? בניגוד ללשונות שמיות אחרות השורש כר"ב אינו משמש בעברית, וגיזרונות שונים הוצעו בפתרונו. לפי ההצעה המקובלת המילה כרוב התגלגלה מן האכדית. על פי רוב נטען כי היא קרובה אל המילה kāribu, צורת הבינוני של הפועל karābu (במשמעות 'בירך', 'התפלל'), ומכאן שהכרוב הוא המתווך בין בני האדם לאל ומגיש לפניו את תפילותיהם. לעומתם יש המבקשים את פשר המילה כרוב אצל הצורה kurību שעניינה שמירה והגנה. שתי ההצעות אינן חפּות מקשיים.

אם כן בשתי משמעויות שונות משמשת המילה כְּרוּב בעברית ואין ביניהן דבר.

בשולי הדברים כדאי לציין כי בספרי המקרא המאוחרים מופיע השם הפרטי כְּרוּב (עזרא ב, נט; נחמיה ז, סא), ואולם מן ההקשר לא ברור אם מדובר בשם מקום או בשם אדם; כך או כך עניינו לא הוברר.

________________________________________________________________

[1] בנקל אפשר להבחין בשינויים משמעותיים: התנועה הסופית נשלה; שני העיצורים השפתיים βμ מבוטאים בסוף המילה כעיצור (שפתי) אחד – בֿ; מעתק a > u/o (פעמים מוצאים כְּרוֹב בחולם) בהשפעת העיצור השפתי. כמו כן בחלק מעדי הנוסח של המשנה צרור העיצורים בראש המילה פורק באמצעות אל"ף פרוסתטית: אֶכְרוּב/אֶכְרוֹב.

[2] רש"י מפרש: "דמות פרצוף תינוק להם". מקור הפירוש בתלמוד הבבלי: "מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא [כְּ־ + רביא], שכן בבבל קורין לינוקא רביא" (חגיגה יג ע"ב).

[3] המילה כרוב (וגם צורת הרבים כרובים) נכנסו כמות שהן לתרגומי המקרא ליוונית (χερούβ, χερουβίμ) וללטינית (cherub, cherubin). מכאן נשאלה המילה ללשונות אירופה וברבות מהן צורת הרבים (cherubin) נתפסה צורת היחיד, כך למשל באיטלקית, צרפתית, ספרדית ורוסית.

כידוע הלשון העברית משופעת במילים מלשונות זרות. פחות מזה ידוע על תרומתה של העברית למילונן של לשונות אחרות. במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה. בדרך כלל אין מדובר בשאילה ישירה, אלא בתיווכם של שניים: תרגומי המקרא הקדומים ליוונית וללטינית ומאוחר יותר לשון קהילות יהודי אירופה, ובראשן היידיש.

מילים עתיקות

איננו יודעים די על מילים שנשאלו מעברית ללשונות אירופה בעת העתיקה, ואולם אין ספק שמילים שמיות (שמוכרות גם מן העברית המקראית) נקלטו ביוונית העתיקה (או בלהגים שקדמו לה) הודות לקשרי מסחר עם יורדי הים הכנענים הפניקים. כך למשל המילה חָרוּץ שמופיעה בשירה המקראית היא המילה הרגילה בפניקית לציון 'זהב'. מילה זו התגלגלה בימי קדם ליוונית, ועד ימינו זהב ביוונית הוא χρυσός (בתעתיק chrysós). בתנ"ך באה המילה כֻּתֹּנֶת ועניינה בגד עשוי פשתים. השורש כת"ן משמש בהוראת 'פשתן' בפניקית ובלשונות שמיות אחרות, ואף הוא התגלגל ליוונית בצורה χιτών (בתעתיק chitón).[1] מילה שמית אחרת מתחום המסחר היא עֵרָבוֹן – ἀρραβών (בתעתיק arrabón).

מן התרגומים

הכנסייה הנוצרית אימצה את שני התרגומים הקדומים, את תרגום השבעים ליוונית ובעיקר את הוולגטה ללטינית, וכך מתחום התפילה והפולחן הנוצריים מוכרות המילים העבריות אמן, סלה, הללויה, הושע־נא, מָן, שבּת, יובֵל, עדן, גיהינום, שרפים, כרובים, לווייתן, בהמות, שטן, משיח, תופת, הר מגידו (ארמגדון). מילים אלו הגיעו גם לחלק מלשונות אפריקה המודרניות שרבים מדובריהן נוצרים.

נתמקד אפוא בכמה מהן.

המילה שבּת לציון יום המנוחה היהודי – באנגלית sabbath או sabbat, בגרמנית Sabbat, בצרפתית: sabbat, ברוסית Суббота (בתעתיק subbota),[2] בפולנית sobota, ביוונית σάββατο, באיטלקית sabbato, בספרדית sábado, בפורטוגלית sabado ועוד. ברוב הלשונות הללו זו המילה הכללית לציון היום השביעי. בלשונות שבהן משמשות מילים אחרות, כגון samedi בצרפתית ו־Samstag בגרמנית, אף הן התגלגלו מן המילה העברית: היסוד sam- לקוח מהמילה הלטינית sambatum, אחד ההֶגוונים של המילה שבּת. מילה זו מוכרת לדוברי העברית משמו של הנהר האגדי סַמְבַּטְיוֹן (גם סבטיון או סנבטיון): על פי המסופר בתלמוד היה הנהר משליך מתוכו אבנים במשך השבוע ונח בשבת.[3]

יש הטוענים כי שמות ימות השבוע בפורטוגלית הושפעו מן העברית המקראית: הימים שני–שישי נקראים במספרים סודרים, כמו בעברית: Segunda feira, Terça feira וכן הלאה.

המילים לווייתן ובהמות (כצורת יחיד) מציינות בעברית המקראית, ובעקבות התרגומים גם בספרות הנוצרית, יצורים מיתיים או בעלי חיים אדירי־ממדים.[4] בימינו משמשת ברוסית המילה Бегемот  (בתעתיק begemot) לציון 'היפופוטם'. המילה Манна (בתעתיק manna), היינו מָן, מזונם של בני ישראל במדבר, ברוסית היא 'סולת'.

בתיווך תרגומי המקרא נתקבלו גם השמות המדעיים לצמחים שנזכרים בתנ"ך דוגמת מור (Myrrha) ורותם (Retama). כמו כן שמות פרטיים בין־לאומיים רבים התגלגלו משמות מקראיים, אבל בהקשר הכללי כדאי להזכיר את מתושלח (Methuselah) שמשמש בלשון הדיבור באנגלית (וגם בעברית) במשמעות 'אדם זקן מאוד', על שום מניין שנותיו הגבוה ביותר בתנ"ך.

מן היידיש והלדינו

מגע הדוק בין יידיש לרבות מלשונות צפון אירופה הביא לקליטתן של מילים עבריות בלשונות אלו, בעיקר מהווי החיים היהודי כגון כשר, רבי, גוי, טרפה, מזל, אבל גם גנב, חוצפה, משוגע וצרות. ואולם מידת קליטתן תחומה בדרך כלל לזמנים ולמקומות מסוימים. עם זאת פה ושם אפשר למצוא גם בימינו מילים עבריות שנותרו בהן. הינה כמה דוגמאות. באנגלית: מבין (maven) ככינוי למומחה וחלה (challah) שהפכה מאכל פופולרי גם באוכלוסייה הכללית. בגרמנית: תוהו ובוהו (Tohuwabohu) במובן 'מהומה', ושמירה בביטוי Schmiere stehen, היינו 'לעמוד על המשמר'. בהולנדית, בעיקר בלשון המדוברת: חבר (Gabber), חכם (Goochem) ובעל בית (Bolleboos) ככינוי לילד נבון.[5] מן הלדינו נטמעה בספרדית המילים מלשין (malsín), גם במובן 'מכפיש'.

מן העברית הישראלית

תרומתה של העברית הישראלית בהקשר הזה דלה למדי – בעטייה של היחלשות ההשפעות הדדיות בין לשונות בדורות האחרונים ושלטנותה של האנגלית כלשון מקשרת. כך או כך, זיקתן של מילים דוגמת קיבוץ או כנסת[6] למקורן העברי ברורה. בלשון המקצועית בתחומים אחדים אפשר למצוא מונחים הלקוחים מעברית: בגאולוגיה את מכתש (makhtesh), באומנויות הלחימה את קרב מגע (Krav Maga) ובביולוגיה את מגינים (magainins), מונח שקשור במערכת החיסונית.[7] המילה אולפן (wlpan) משמשת בוולשית במשמעות דומה, וממנה גם הפועל wlpaneiddio במובן 'למד באולפן'.

__________________________________________________

[1] אל לשונות אירופה המודרניות הגיעה המילה השמית ככל הנראה בימי הביניים בתיווך הערבית. כך אנו מכירים את cotone באיטלקית, algodón בספרדית וכמובן coton בצרפתית ו־cotton באנגלית. דומה במקצת הוא גורלה של המילה חָרוּב שמִן הערבית הגיעה ללשונות אגן הים התיכון: caroube בצרפתית ו־carruba באיטלקית, ומכאן לאנגלית – carob.

[2] סוּבּוֹטניקים (ברוסית Субботники) הוא כינויים של בני קהילה נוצרית ממקומות שונים בברית המועצות ששימרו או אימצו מנהגים יהודיים, ובעיקר שמירת שבת.

[3] בתיווך הלטינית נגזרה המילה Saturday באנגלית משמו של כוכב הלכת השישי (והשביעי בימי קדם) במערכת השמש סָטוּרְן (Saturn, ובלטינית Saturnus). ייתכן שגם שמו העברי – שבתאי (או שבתי) – ניתן לו מסיבה זו.

[4] מסורת זו נקלטה בנצרות ויש לה הדים בספרות האגדה החז"לית: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו – זכר ונקבה בראם. אף 'לויתן נחש בריח' ו'לויתן נחש עקלתון' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו… ואף 'בהמות בהררי אלף' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם…" (בבלי בבא בתרא עד ע"ב).

[5] לא נכללו ברשומה זו מילים עבריות רבות מן היידיש בלשון המלאכותית הידועה בשם Rotwelsch, ששימשה פושעים באירופה בעיקר במאה ה־19.

[6] כשם שדוברי עברית מכנים בשם רייכסטג (Reichstag) את מקום מושבו של בית הנבחרים בגרמניה (הבונדסטאג).

[7] לעיתים התמונה מורכבת יותר. המילה המקראית שיבולת (shiboleth) למשל אומצה בלשונות אירופה לציון אמצעי לזיהוי השתייכות לשונית של דובר (על סמך הסיפור המקראי הנודע על בני אפרים שהתקשו בהגיית המילה שיבולת), וחזרה במשמעות זו לעברית המודרנית כמונח מתחום הבלשנות.

דוברי לשונות אירופה וצאצאיהם אוכלים מרק, ואילו דוברי הערבית וצאצאיהם שותים אותו.

במקורות הקלסיים של העברית אין עדוּת לדרך הביטוי ששימשה את אבותינו. אין אפוא מניעה לקבל את שתי דרכי הביטוי.

למתלבטים נוכל להציע שמרק המובא אל הפה מן הכוס – שותים, ואילו מרק המובא אל הפה בכף – אוכלים. הבחנה אפשרית אחרת היא בין מרק הדורש לעיסה – שאותו אוכלים, ובין מרק שאינו דורש לעיסה – שאותו שותים.