דברים בישיבת מליאה חגיגית

עם פרישתו של פרופ' משה בר־אשר מנשיאות האקדמיה

חבריי הנשיא אהרן ממן וסגן הנשיא יוסי עופר, חברי חיים כהן עורך המילון ההיסטורי, חברי האקדמיה, עובדיה וגמלאיה, נחמה רעייתי היקרה והנעלה, אורחים נכבדים ובראשם ידידי מימים דוד הראל נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ובני משפחת בן־חיים (איני מדבר עברית מירב מיכאלית, בשבילי בעברית חברות הן בכלל חברים).

אל תשיתו עלי חטאת אם אזכיר שלא רעייתי ולא אני חשבנו שצריך לקיים ישיבה חגיגית עם פרישתי מנשיאות האקדמיה. הן המוסד כבר הגדיל את חסדו עליי בקיום כינוס על לשון חכמים ובהוצאה לאור של כרך נרחב של "לשוננו" לכבוד גבורותיי. וכך עשתה האקדמיה הלאומית, אף היא ערכה כינוס ופרסמה את ספר הכינוס ("שי למשה"). גם בתום יום העיון על הלשון העברית שנערך לפני חודשיים וחצי על ידי בני ברית ויונסקו הגדילו לעשות לרגל פרישתי מנשיאות האקדמיה.

לפני יותר מארבעים וחמש שנה כשנבחרתי לאקדמיה מצאתי את עצמי על יד לא מעט מחבריה הראשונים שנבחרו בתשי"ד ובתשט"ו. קיבלתי אז חולשת דעת כי הצטופפתי בצילם של גדולי עולם בַּמחקר וּבַיצירה. אני אומר לכם כי גם כיום חברים באקדמיה חוקרים גדולים ויוצרים חשובים.

יש הבדל אחד בין התקופות. כשנבחרתי בראשונה לנשיאות האקדמיה, תמהתי על מיעוט היוצרים בלשון באקדמיה. סח לי מורי ורבי זאב בן־חיים שבשנותיה הראשונות של האקדמיה סופרים ומשוררים, מתרגמים ועורכים חשובים התדפקו על דלתות המוסד וביקשו להיות בין חבריו ושמחו אם זכו לזה. אכן בַּימים האלה הרבה מהיוצרים אינם מגלים עניין באקדמיה. כבר אמרתי שיש בהם הפוזלים לשטוקהולם יותר מאשר לגבעת רם. מכל מקום זכינו שיהיו בקרבנו כמה מהטובים בהם.

זכינו שבן־חיים נמנָה עם חמישה עשר החברים הראשונים של המוסד. בזכותו הפכה האקדמיה למכון הלאומי למחקר הלשון העברית, משיסד בה סמוך להקמתה את מפעל המילון ההיסטורי ועמד בראשו עשרות בשנים. בעצם כך הפך המוסד לבית מדרש הפועל מעל חמישים שעות בשבוע. בין עובדי המילון ההיסטורי נמצאו מראשיתו וגם היום נמצאים מלומדים שהעמידו מחקרים חשובים. זה שנים שגם המזכירות המדעית מצדיקה את שם התואר 'המדעית' שניתן לה, ואין הצדקה לדעתו של מי שדרש ממני ליטול ממנה את התואר הזה. גם במזכירות המדעית מצויים מלומדים, אולי כאן יש לנקוט גם לשון נקבה: מצויות בה מלומדות.

כיוון שארכו לי הימים בנשיאות המוסד שמחתי להשתתף בלימוד בבית המדרש הזה. איך אמר לי ישראל ייבין המנוח: "אין יום בְּמפעל המילון שאיני לומד דבר חדש". אומר בגלוי כי באקדמיה קניתי לי יותר מחמש חברותות ללימוד קבוע ומתמיד, וכמה מהם הם הקוראים הראשונים של מחקריי.

זה בית מדרש גדול וחשוב שהניב פרסומים. כתב העת "לשוננו" זכה עשרים שנה לצאת בזמן וגם כיום הוא ממשיך לצאת בזמן; "לשוננו לעם" שודרג והיה לכתב עת מוערך ('שפיט') ועיבר את שמו ל"העברית"; יצאו מעל חמישים ספרים בשתי הסדרות "מקורות ומחקרים" ו"אסופות ומבואות", פי ארבעה מכמות הפרסומים שיצאו בארבעים השנים הראשונות. שבח ויקר לַמפרסמים את עבודותיהם בכתבי העת ובספרי הסדרות; רבים מהם חוקרים צעירים.

הצוות שעמד לימין הנשיא הרבה לעשות והפליא לעשות. בזכותו צלחה האקדמיה בעבודתה. המדובר בסגני הנשיא ובעורכי המילון. במיוחד הגדילו עשות ביותר משבע עשרה שנה המנכ"לית טלי בן־יהודה וּסגניתה דורית לרר, המזכירה המדעית רונית גדיש והממונה על ההוצאה לאור ליזה מוהר, האיש שעל הקשרים עם הציבור תליק כרמון ואנשי המחשבים ורובם של יתר העובדים.

באקדמיה כמו באוניברסיטה זכיתי למורים מצוינים שלמדתי מהם רבות. מוריי ברובם היו לחבריי. ואלו הם זאב בן־חיים ויחזקאל קוטשר; יעקב פולוצקי וחיים רבין; שלמה מורג ודוד טנא; עזרא ציון מלמד ואירינה גרבל; שאול ליברמן ושרגא אברמסון; אפרים אלימלך אורבך ואליעזר שמשון רוזנטל. דב סדן וחיים אריה גינזברג זכר כולם לטובה ולברכה.

כמו כן זכיתי לעצתם ולסיועם של חברי האקדמיה ועובדיה. רבים מהם היו לחבריי הטובים. אציין רק אלה שהלכו לעולמם: מאיר מדן ועלי איתן. ניסן ברגגרין ויהודה רצהבי; ישראל ייבין ואהרן דותן; גד בן־עמי צרפתי ומנחם צבי קדרי; גדעון הנמן ואליעזר רובינשטיין; משה אזר, דוד טלשיר ויעקב מנצור; שושנה בהט ואבא בנדויד; ישראל בן־דוד ובנימין לפלר; שולמית הראבן, אהרן מגד ושמשון מלצר; אבנר טריינין ואברהם אבן־שושן; אברהם יבין ושרגא אירמאי; ארי אבנר ואהרן אמיר; אפרים ברוידא ועמינדב דיקמן; ראובן סיון ויצחק שבטיאל. כולם נתנו מחילם ומכישרונותיהם לאקדמיה, מנוחת כולם כבוד.

אספר פה על שיחה נוספת שהייתה לי עם בן־חיים. העזתי לומר לו: "אי אפשר שהאקדמיה תישאר סגורה בקונכייה, כדאי ורצוי מאוד לפתוח את המוסד לציבור הרחב בלא פגיעה במחקר". לא קל היה לי לומר זאת, שכן אלו היו דברי ביקורת. בן־חיים כדרכו גמל לי באהבה רבה ולבסוף קיבל את דעתי. הצוות המופלא שנתגבש באקדמיה מימש את פתיחת האקדמיה לציבור הרחב. הדבר הזה נעשה בלא ויתור על מה שאני קורא זה שנים "מורשת בן־חיים", היינו העמדת מפעל המילון ההיסטורי והמחקר בראש פעילות המוסד.

נשאלתי פעם איך אני מוצא זמן לאקדמיה ולמחקר גם יחד. כבר עם היבחרי סגן נשיא החלטתי לצמצם את שעות השינה, ולהשכים יום יום בשעה מוקדמת. בעיקר זכיתי שסייעו בידי מן השמיים למצוא עובדים מצוינים שניחנו בחוכמה ובמסירות למוסד והם העושים
העיקריים.

המגויסות שלי לאקדמיה והנוכחות בה בכל ימי השבוע כמעט במשך שנים רבות לא הרחיקה אותי מלעסוק במחקריי, ורק בשנה האחרונה זכיתי לברך על המוגמר בהשלמת שני מפעלים מקיפים. ואם יגזור ה' בחיים עוד ידי נטויה.

אוסיף עוד, כי כיוון שארכו לי הימים בתפקידי הוא הפך תפקיד מסוכן, שכן החלפתי אחד עשר שׂרים. החילופים היו לרועץ לאקדמיה. קיוויתי לפרוש אחרי ארבע שנים או למרבה אחרי שמונה שנים, ואז התייצבו בחדרי שבעה מגדולי האקדמיה וביקשו שאמשיך. לא ראיתי את עצמי גדול שיכול לסרב לענקים.

בסוף פרשתי מהנשיאות באיחור של שנתיים רק בסוף שנת תשפ"ב. משנחת על נחמה ועליי השׁכול עם פטירת בתי רחלי מנוחתה כבוד, דין היה שאפרוש בקיץ תש"ף, כדי להפנות את מרצי וזמני לבתיה הנכדה היקרה, אבל עניין המנווה יקר לליבי. הנושא קשר אותי לתפקיד. לא התרשמתי מדבריו של חבר האקדמיה שאמר וחזר ואמר כי המילה מִנְוֶה היא מילה ארורה ומיזם מופרך. אני סבור שהעתיד יוכיח שהתומכים בהקמת המנווה צדקו. עם זאת נתברר שהימים הם ימים של בחירות חוזרות ונשנות והמדינה נמצאת בסחרור ובחוסר יציבות. כך הוא למרבה הצער גם בשעה הזאת.

כשהחלטתי לפרוש בלי לספר לאיש פניתי לידידי מאיר שטרית השר לשעבר וזימנתיו לעזור לאקדמיה בקידום עניין המנווה כיו"ר המועצה הציבורית, והוא נענה וקיבל עליו את התפקיד בהתנדבות. אני ממשיך ללא לאות לטפל בגיוס תורמים בעזרתו ובעזרת מאיר צדוק יו"ר ידידי האקדמיה.

מכאן ואילך האקדמיה מופקדת בידיים טובות ומשובחות. מן הדין לדבוק בהמלצת החכם הקדמון "דור הולך ודור בא" והאקדמיה לעולם תעמוד, תתפתח וירבו פעליה.​