"איש נבוב": על צירוף אחד בעל שתי משמעויות הפוכות

אקדם 75 (תשפ"ד–2024)

במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית עסקנו השנה בעיבוד הספר "גיא חִזיון", שכתב הרב אברהם יָגֵל (גְּלִיקוֹ) מאיטליה בסוף המאה השש־עשרה, והצלחנו למצוא בו משמעות נדירה לצירוף עברי ותיק שלא עמדו עליה במילונים.

הספר הוא שילוב ייחודי של דיונים פילוסופיים, משלים, מעשיות ותיאורים אוטוביוגרפיים השופכים אור על חיי היהודים בסוף המאה השש־עשרה באיטליה. גיבור הספר, הוא הרב יגל עצמו, פוגש בחלומו אישה לבושה בגדי מלכות ועטרת זהב לראשה, והיא מראה לו מראות מבהילים וסודות נשגבים. הרב יגל אומר לאישה כי הוא אינו יכול להבין את המראות, והאישה משיבה: "אל תבהל ברעיוניך אם אין אתה מבינם, כי סתומים וחתומים הדברים לאיש נבוב ובעל חכמה" (חלק ב, פרק קמ). לדברי האישה לפי פשוטם, אַל לרב יגל להיבהל מן המראות ומהעובדה שאינו מבינם, שהרי הם סתומים אף לבעל חוכמה ולאיש משכיל.

ואולם הצירוף איש נבוב תמוה בהקשר הזה, שהרי משמעו הרגיל הוא 'איש ריק, טיפש', ואם הסודות הנשגבים סתומים לאיש חכם, הם ודאי סתומים לטיפש. לא זו אף זו, נזדמן לי לעיין בספר אחר של הרב יגל "בית יער הלבנון" (הוא נותר בכתב יד ומעולם לא נדפס), ובו מצאתי כך: "הן לא קצרה יד איש נבוב להשכיל בכל מקום ובכל דבר ולהבין בכל מפעלות אלקי" (הקדמת המחבר לחלק הרביעי, Oxford Bodl. MS Reggio 10, דף 1r). לפי ההקשר נראה בעליל שאיש נבוב הוא 'איש חכם, איש משכיל' ולא 'איש טיפש'.

בימינו הצירוף איש נבוב מתפרש בדרך כלל 'איש חלול וטיפש שאינו מעמיק לעיין בעניינים שהוא עוסק בהם'. מקור הצירוף בספר איוב: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב). רש"י פירש את הפסוק כך: "חלול בלא לב אשר לא הבין דרכו". בדרכו של רש"י הלכו גם רוב המפרשים ובהם רי"י קרא, ר"י קמחי, ר"ע ספורנו ומלבי"ם. זה למשל פירוש מצודת ציון: "נבוב – חלול וריק כמו נבוב לוחות". המפרשים גזרו גזרה שווה בין הכתוב בספר איוב לכתוב בספר שמות "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (כז, ח). שם פירשו הראשונים והאחרונים שהכוונה למזבח העשוי לוחות וחלל ביניהם. מה כאן נבוב מלשון 'חלול', אף באיוב 'איש נבוב' הוא 'איש ריק, חלול'.

אומנם דימיתי שמצאתי פתרון למשמעותה החידתית של התיבה בתרגומו של ר' סעדיה גאון לאיוב. רס"ג מתרגם את נבוב בתיבה באלחכמה 'בחוכמה', ומכאן נראה לכאורה שלדעתו 'איש נבוב' הוא 'איש חכם'. אולם בביאורו הסביר רס"ג באופן מפורש שמשמעות המילה נבוב היא 'חלול'. אם כן תרגומו של רס"ג באלחכמה הוא על פי העניין וההקשר, ואיננו תרגום מילולי,[1] ואין ללמוד ממנו כי רס"ג הבין את "איש נבוב" במשמע 'איש חכם'.

אף העיון במילונים, חדשים גם ישנים, לא הועיל לפתרון התמיהה כי גם לפיהם איש נבוב הוא 'איש חלול, טיפש'. כך סבר ר' דוד קמחי ב"ספר השרשים" בערך ביב, ש"י פין במילונו "האוצר" בערך נבב, וכן א' בן־יהודה, ב' קרופניק, י' גורי, א' אבן־שושן, י' כנעני, ש' בהט ומ' מישור במילוניהם בערך נבוב.

אולם פֶתח כחודו של מחט פָתח לי במקום אחר עורך מילון בן־יהודה, בהערה בשולי הערך ^אפִּלְפֵּל. התרגום הארמי לצירוף איש נבוב בספר איוב הוא "ובר נש מפלפל ידייק", ועורך המילון העיר על לשון התרגום כך: "ואולם אין להניח שתרגמו איש נבוב כאילו 'איש מְפֻלְפָּל וחריף' אלא גם מְפַלְפַּל ארמי זה פרושו הפכפך וכו'".

להערה זו של עורך המילון נדרש א' אברונין בכתב העת "לשוננו" סמוך לאחר פרסומה. בביקורתו לכרך י' של מילון בן־יהודה הוא ציטט את ההערה והוסיף: "וראוי להעיר: הוראת לשון זו שלטה בעברית בימי הגאונים וגם בימי הרבנים והנני רושם לפני הקורא את המקומות […] : 'אזן המבינים קשבת לחכמים ולבם נבוב אל המבינים' […] 'ואנו מחזיקים טובה ומישרים לכל נבוב וְנָבָר ונכבד בעמנו' […] 'והאיש המשכיל הנבוב[2] ישים אל לבו הדברים ההם'".[3] בעיון מקרי במילון בן־יהודה מעיזבונו של אברונין נתגלה לי שבשולי הערך "נבוב" הוא העיר בכתב ידו על משמעות זו (ראו בתמונה).

לאור דבריו הבהירים של אברונין הוספנו למאגר המילון היסטורי את השורש נב"ב במשמעות 'הבנה, חוכמה', ובו סוּוגה הצורה נבוב שבספר "גיא חזיון". לאחר הוספת המשמעות הזאת שבתי ובדקתי את כל מאגר המילון ההיסטורי, והתברר שיש עוד כמה היקרויות של המילה נבוב שמוטב לבארן מלשון תבונה ולא מלשון טיפשות. כך למשל בשיר שבהקדמה לספר "יריעות שלמה" מאת ש' פפנהיים מכנה המחבר את עצמו "איש נבוב": "בִּינוּ נא זאת שׁוֹכְחֵי לשון וְדָעוּהוּ / פִּקְדוּ נא סֵפֶר איש נָבוּב וּקְרָאוּהוּ",[4] וסביר להניח שהמחבר התכוון לכנות את עצמו "איש חכם", ולא "איש טיפש".

——————————————–

[1] ראו י' רצהבי, "מילואים לפירוש הרס"ג לאיוב", סיני לז (תשט"ו), עמ' שלד. וראו דיון בפירושו של רס"ג אצל א' ממן וח' מירסקי, מחברת מנחם בן סרוק: מהדורה ביקורתית מבוארת, ירושלים תשפ"ד, עמ' 415 הערה ז.

[2] זה ציטוט מתרגום ר"י אלחריזי לפירוש המשניות של הרמב"ם, ובמקור היה כתוב "נחריר נאדר", היינו 'משכיל מעמיק חקר', כלשון ר"י קאפח. ראו משנה עם פירוש רמב"ם, מבוארת בידי ר"י קאפח, א, ירושלים תשנ"ג, עמ' נג הערה 35. וכאן נאדר היינו נאצ̇ר; על המעתק צ̇ > ד בערבית יהודית ראו י' בלאו, דקדוק הערבית היהודית של ימי הביניים, ירושלים תשל"ט, עמ' 35­-36. ר"י אלחריזי תרגם אפוא במילה נבוב את המילה הערבית נאדר 'מעמיק חקר'.

[3] א' אברונין, "הערות למלון בן יהודה הכרך העשירי", לשוננו יד (תש"ו), עמ' 54.

[4] ש' פפנהיים, יריעות שלמה, א, רעדלהיים תקמ"ד, יג ע"ב (דפי מקדם). אך בעמ' ד' בגוף הספר פירש פפנהיים את המילה נבוב מלשון 'חלול'.