ריאיון עם חבר האקדמיה הרב חיים סבתו
אקדם 75 (תשפ"ד–2024)
הרב חיים סבתו, ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" וסופר; חבר האקדמיה ללשון העברית משנת תשס"ח.
מה שלומך בימים קשים אלו?
ברוך השם, אבל לא קל. מחצית מתלמידי הישיבה לוחמים וגם הרבה מן הבוגרים, ושניים מן הבוגרים שלנו נפלו בקרב. יש בליבי דאגה גדולה לעם ישראל, ואני מקווה בע"ה שתהיה תשועה.
האמונה העמוקה היא המעיין שמחזק אותי במשברים יום־יומיים. כשעם ישראל היה במצרים – שקוע בעבדות בזמן שזרקו את ילדיהם לים – כתוב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם". גם כשהאל מסתתר האמונה היא כוח פנימי וחזק, וזה מה שמחזק אותי.
איזו מתחנות חייך השפיעה עליך במיוחד?
אני יליד מצרים למשפחת רבנים חלבית, וזה השפיע עליי מאוד. השילוב של תורה עם השכלה ועם פתיחות לעולם הרחב שקיבלתי ממצרים, לצד העמקה גדולה ומצוינות שקיבלתי מחלב. זכיתי גם באופי היהודי־מצרי שהוא נוח, רגוע ולא מתלהם.
כשלמדתי בישיבת 'נתיב מאיר' השפיע עליי מאוד המפגש עם נוער הכיפות הסרוגות. עד אז לא הכרתי את נוער 'בני עקיבא', וזה היה לי חדש ומעניין. אני נהנה להכיר דברים חדשים בתרבות.
בעולם הישיבה נחשפתי לראשונים ולאחרונים ולמגוון חוקרים, ולמדנים, וגם זה כמובן פתח לי צוהר לעולם שלם.
מה הביא אותך לעסוק בתחום החינוך וההלכה?
מגיל צעיר אהבתי מאוד גמרא ולמדתי במסגרות רבות. זה הלימוד היפה ביותר בעולם. אני לומד מתוך אהבה ומסורת משפחתית. סבא של סבא שלי מצד אימי (למשפחת שויקה) היה הרב הראשי של חלב, חלק משרשרת גאונים בתלמוד, וזה החינוך שקיבלתי. כמעט כל בני המשפחה שלי הם מחנכים ומורים – חלקם עוסקים במדעים, מתמטיקה ופיזיקה ולאו דווקא בתורה ובתלמוד, אבל כולם מלמדים. כבר קרוב לחמישים שנה שאני מלמד פה בישיבה מבוקר עד ערב בשמחה רבה.
מאז ומתמיד נהניתי ללמד. זכיתי להתפרנס ממה שאני אוהב – ללמד ולכתוב. הקב"ה חנן אותי בכושר דיבור וכתיבה, וזו מתנה שצריך לנצל לטובת הציבור.
מה הכי מעניין אותך במקצוע?
אם אני מצליח לחדש חידוש בגמרא אחרי שמיליונים למדו את אותו קטע – זה מרומם את הנפש לרמה גבוהה מאוד, וגם כשאני מצליח להבהיר סוגיה סבוכה לעצמי או לתלמידים – זו שמחה אדירה. בית המדרש הוא עולם ביקורתי מאוד, ולכן כשמבהירים או מחדשים רעיון כלשהו ומרגישים שהוא אמיתי – אין תחושה נפלאה מזו.
אחרי 1,800 תלמידים שזכיתי ללמד – זו שמחה גדולה מאוד לראות אותם מתפתחים, לומדים איך ללמוד בעצמם ומקימים משפחות.
מהו, לדעתך, תפקידה המרכזי של האקדמיה ללשון העברית?
הלשון העברית היא למעשה התרבות העברית לדורותיה, ונדרש גוף שיעזור לשמור על חוט השדרה שלה. כאשר חקלאי רוצה לבצע הרכבה ולחבר שני עצים לאחד, הוא משתמש בצמח תחתון בעל שורשים שנקרא כַּנָּה, ועליו הוא מרכיב צמח אחר שנקרא רוֹכֵב. אם אין כנה – על מה ירכב הרוכב? הנמשל הוא שיש צורך לשמור על קו ברור ויציב שעליו תוכל השפה להתפתח, אך נדרשת גם גמישות.
צריך לזכור שבלשון העברית אירע דבר שאין לו אח ורע בשום אומה ולשון: להפוך לשון ספרים ללשון חיה. זה נס של ממש, אחד מהניסים של הגאולה. ההתפתחות הזאת יוצרת מתח בצורת הלשון, בחוקי הלשון, בכלי הלשון ובמרחב הגלובלי שאנו חיים בו. הלשון היא חלק מתרבות, והיא משפיעה על הסביבה ומושפעת ממנה.
היום כל ילד בישראל מדבר עברית. השפה רחוקה מהמצב שהייתה בו בתקופת בן־יהודה וכבר איננה נמצאת בסכנת הכחדה, אבל היא יכולה להשתבש ולגלוש ללעז, מה שיביא לשינוי של חוקים פנימיים שהם גם תרבותיים. לכן חשוב לשמור עליה.
תוכל לשתף בחוויה או אנקדוטה שזכורה לך במיוחד מאחת הוועדות שהשתתפת בהן באקדמיה?
כשהגעתי לראשונה לאקדמיה, נדהמתי. פגשתי חבורה של עילויים וגאונים – כל אחד בתחומו; אחד אחד, גברים ונשים. אני עוסק בתלמוד כבר שישים שנה, וזו הייתה חוויה בלתי רגילה בשבילי לפגוש אנשים שבקיאים במקורות בצורה מעמיקה כל כך. הרגשתי ננס מול ענקים. באתי מהפן הספרותי ולא מהפן הלשוני־מדעי, ולא הבנתי מה אני עושה פה. כשפרופ' יהלום הציע את שמי כחבר אקדמיה, אמרתי לו שזה לא מתאים לי, כי עיסוקי המקצועי איננו לשון או דקדוק. בתגובה הוא שאל אותי בחיוך: "האם יש מישהו אחר שכותב את הספרים שלך?", וזה עזר לי להבין איזו תרומה אוכל לתרום לאקדמיה. אמנם אינני יושב בוועדות הדקדוק, אבל יש לי אהבה גדולה ללשון העברית, חוש ואינטואיציה, ושמחה רבה בלשון הדורות על כל השכבות שלה. אני תורם לאקדמיה ממה שאני יכול – בעיקר בהרצאות לקהל הרחב ובישיבות המליאה. אנשי הספרות משתתפים ערים בוועדות העוסקות בחידוש מילים ובמינוח. חשובים לי מאוד הדיונים הללו. הלשונאים מספקים את הידע בדבר התאמת המילה לתבניות הדקדוקיות ולניקוד, וכן בדבר סיכויי ההתקבלות שלה בקרב הציבור או אנשי המקצוע. אנשי הספרות רואים את הפן האסתטי של המילה ואת הצליל שלה.
אני רואה סופר כמי שעומד כביכול מול לוח ועליו מגוון גדול של צבעים, והוא צריך לבחור בצבע המדויק ביותר. לדוגמה, את ספרי 'תיאום כוונות' פתחתי במשפט "הלבנה עמדה בטהרתה". לו הייתי בוחר במילה 'ירח' במקום 'לבנה' או במילה 'ניקיונה' במקום 'טהרתה' – זה היה מתקבל אחרת. למילה יש משמעות גם ביופי ובצליל שהיא משמיעה, ובזה סופרים יכולים לתרום הרבה מאוד.
האם יש מילה שאהובה עליך במיוחד בשפה העברית?
אני מתקשה לחשוב על מילה אחת. יש אין־סוף. ובכל זאת אבחר במילה ערגה ככתוב בתהלים: "כאיל תערוג על מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים".
יש גם כמה ביטויים שאני אוהב מאוד. אחד מהם הוא הביטוי בהתעטף המופיע בספר יונה ("בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי"), ומוזכר גם בתהלים ("תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף").
בשפה העברית יש מילים מדויקות ויפהפיות, למשל השמות שבחרתי לשלושה מספריי: "בשפריר חביון", "כעפעפי שחר" ו"תיאום כוונות". אלה מילים בעלות צבע מיוחד שאני נהנה לצוד; זה חוש של סופר. בזמן לימוד ועיון, אם אני רואה משפט, ביטוי או מילה שמוצאים חן בעיניי – אני מייד "רושם" אותם בזיכרון. אין לי תיקייה במחשב לשם כך, ואינני מפחד לשכוח, כי אני יודע שזה יֵצא בזמן הנכון. מה שאינו יוצא – סימן שלא שקע בתוכי באמת, שלא שרט אותי. מה שנכנס עמוק, יֵצא בזמן שלו.
איזה סופר או משורר נותן לך השראה?
יש לי אהבה גדולה מאוד ללשון הרמב"ם במשנה תורה וגם ללשונו של הרמח"ל. זו לשון יפהפייה שלא חקרו אותה מספיק. שניהם השפיעו מאוד על סגנון הכתיבה שלי. ביאליק אמר עליהם שמי שלא קרא אותם אינו יודע טעמה של עברית.
גם למשנה יש סגנון וקצב מיוחד, כמעט כמו שירה. בספרות חז"ל יש דברים יפים מאוד. למשל, בתלמוד מופיע הביטוי ההלכתי "אלמנת עיסה" הקשור לנושא פסולי חיתון. השימוש במילה 'עיסה' – כמו בבצק – כדי להביע תסבוכת משפחתית הוא יפהפה. דוגמה נוספת לניסוח שאני אוהב מאוד לקוחה מאחד מפירושיו של רש"י: "ואין לו מקום בתוך ליבו לגור שם אותו הצער". זה יופי של ביטוי. הרמח"ל בפרק הראשון של ספרו 'מסילת ישרים' פותח בסיפור מן המדרש על כך שהקב"ה הראה לאדם כמה נאה העולם שברא וביקש: "תן דעתך שלא תחריב את עולמי". את הספר 'מסילת ישרים' קראתי עשרות פעמים, והוא השפיע עליי מאוד.
אני משתמש בספרים שלי בביטויים רבים מהרמב"ם, מהרמח"ל ומהמשנה, אך מי שאינו מכיר – לא יזהה.
מן היוצרים הישראלים בני דורנו: אורי צבי גרינברג היה משורר אדיר, וש"י עגנון כמובן. יש לי אהבה גדולה מאוד ללשון העברית לדורותיה. אני לא מתייחס אליה במילים רגילות אלא במילים של אהבה, ממש התאהבות במילה. חשובה לי מאוד השפה – גם כשאני מדבר וגם כשאני כותב. אני חושב שהתלמידים מרגישים את זה.
בימים אלו של מלחמה – תוכל לשתף במשהו מהחוויות שלך כלוחם בצה"ל?
כל חיי אקח איתי את החוויות שעברתי במלחמה על החיים והמוות בקרבות הבלימה, כשהיינו החטיבה האחרונה שאמורה לבלום את הסורים בגשר בנות יעקב. נלחמנו שם בציפורניים – באומץ, באמונה, במסירות, בצלילות דעת ובאהבה; ביחד. מחצית מאיתנו היו בני ישיבות ומחצית קיבוצניקים מהצפון. אי אפשר לשכוח שעות רבות שבהן טנקים בוערים סביבך ואתה עומד מול אלוקים לבדך. אלה חוויות שמלוות אותך כל החיים.
איזה מסר תרצה להעביר ללוחמים של היום?
אני נפגש איתם כל הזמן, הם תלמידים שלנו. אני לא חושב שהם נופלים מהדור שלנו – לא באומץ, לא בערכים, לא במסירות שלהם ולא ברצון שלהם לנצח. המצב מדאיג, אבל היינו במצבים מדאיגים בעבר, ובעזרת ה' אני מאמין שנצא מזה. אני נאחז בפסוק מספר ישעיהו: "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה', אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ". קורה כאן מהלך היסטורי של עם ישראל שנגאל מהגלות וחזר לארצו. אני לא מאמין שהלידה הזאת תיעצר. אינני חושש לקיומה של המדינה, אבל הצבא צריך לעבוד ולה' התשועה.
