בשמות הבאים הפתח בהברתם האחרונה (או היחידה) משתנה לקמץ קיים:
1. בנטיית שמות שרי”ש בסופם, בא קמץ לתשלום דגש[1] בהברה פתוחה.[2] למשל: בַּר[3] בָּרִים בָּרֵי־, הַר הָרִי הָרְךָ הָרִים הָרֵי־, פַּר פָּרִים, צַר צָרָהּ צָרֶיהָ, שַׂר שָׂרֵיהֶם, מֶלְצַר מֶלְצָרִים, סוּגַר סוּגָרוֹ, פַּרְפַּר פַּרְפָּרִים פַּרְפָּרֵיכֶם, סְמָדַר סִמְדַר־ סִמְדָרִים סִמְדָרֵי־, צְרָצַר צִרְצָרִים צִרְצָרֵי־. בדרך זו נוטה גם שם התואר רַע: רָעָה רָעִים רָעֵי־.
הערה: אחרי ה’ הידיעה ינוקדו השמות הַר, עַם, פַּר בקמץ: הָהָר, הָעָם, הַפָּר. המילה חַג תנוקד בפתח גם אחרי ה’ הידיעה: הַחַג.[4]
2. בשמות המסתיימים ב־ַי, ־ַאי, ואינם מגזרת הכפולים, הפתח משתנה בנטייה לקמץ קיים.[5] למשל: זַכַּאי זַכָּאִים זַכָּאֵי־, חַשְׁמַלַּאי חַשְׁמַלָּאִים, כִּילַי כִּילָיִים, לְוַאי לְוָאוֹ לְוָאִים לְוָיוֹ לְוָיִים, תְּנַאי תְּנָאוֹ תְּנָאֵיכֶם.
אבל מן הכפולים: דַּי דַּיּוֹ דַּיְּכֶם, חַיִּים חַיַּי חַיֵּיכֶם, שַׁי שַׁיּוֹ; בנסמך היחיד: דֵּי־, חֵי־/חַי־, שַׁי־.
[1] ראו קמץ הבא לתשלום דגש.
[2] בצורות יחיד לפני הכינויים ־כֶם, ־כֶן בא פתח, כגון הַרְכֶם, פַּרְפַּרְכֶן (לפי הכלל: קמץ משתנה לפתח בצורת הנסמך ולפני כינויי הנוכחים).
[3] במשמעות נקי, תבואה, שדה, חוץ, אך לא במשמעות בן (במקרא בְּרִי [=בְּנִי, משלי לא, ב]); על השימוש בימינו ראו בר במשמעות בן.
[4] במקרא הֶחָג.
[5] אין הדברים אמורים בצורת הנסמך ביחיד, כגון חַשְמַלַּאי־(רכב). על נטיית הרבים ראו גם קמץ לפני ־אֵי, ־יֵי.
