פרופ' אבי הורביץ: המורה וחוקר הלשון
צילום: אוסי דרורי
ביום שבת ז' בניסן תשפ"ה (5 באפריל 2025) הלך לעולמו פרופסור אבי הורביץ, חבר האקדמיה ללשון העברית, חוקר לשון המקרא ומורה אהוב ומוערך.
לזכרו המבורך אנו מביאים דברים שנשא לכבודו ד"ר ברק דן, כיום המזכיר המדעי של האקדמיה ללשון העברית, שהיה מתלמידיו. הדברים נישאו בערב עיון ביום ט' באדר ב' תשס"ה (2005) לרגל פרישתו של פרופ' הורביץ לגמלאות, והם פורסמו בכרך יא–יב של "מחקרים בלשון", ספר היובל שיצא לכבודו בשנת תשס"ט בעריכת פרופ' אהרן ממן ופרופ' שמואל פסברג.
ואלה הדברים:
פרופ' אבי הורביץ – איש העברית, הארמית והשפות השמיות – היה מורי הן לעברית הן לארמית. זכות נפלה בחלקי ללמוד אצלו גם את יסודות ההבחנה בין עברית המקרא המוקדמת למאוחרת וגם את הארמית הממלכתית של יב. למדתי, השתתפתי, הגשתי עבודות – ובעיקר נהניתי. נהניתי גם מן הכלל וגם מן הפרט: גם מרוחב היריעה שנגלה לפניי ומהיכולת להסיק מסקנות על התפתחות הלשונות ועל המגעים ביניהן וגם מן השליטה בפרטים הקטנים.
היום הזה אני מבקש להעלות – ולוּ על קצה המזלג – את מקצת שבחו בפניו ולסקור את מפעלו המדעי. לקראת מעמד זה עברתי (שוב) על ספריו ומאמריו – ושוב נהניתי. שהרי כל הקורא את פירות־עטו אינו יכול שלא לזרום עם דרך כתיבתו ביובַלים שהיו יכולים להיות נפתלים ומעוקשים, אך כשאבי מציגם הם לעולם נהירים ובהירים בצורה יוצאת דופן.
אבי הוא בראש ובראשונה חוקר עברית המקרא, חוקר השירה המקראית, והוא האוּרים והתוּמים בכל הנוגע לעברית המקרא המאוחרת, הידועה בלעז כ־LBH. ידועה, אני אומר, כי לבני דורי ולבאים אחריי – וגם לדורות רבים של תלמידים שקדמו לנו – ידועה וברורה עובדת החלוקה שבין לשון המקרא הקלאסית שמימי הבית הראשון לזו המאוחרת של ימי הבית השני; ידועה כאילו דוד ועזרא עצמם הורונו כן; ידועה כי כבר עשרות בשנים אין עוררין על תוצאות מחקרו של אבי הורביץ, וכי ספרו הראשון "בין לשון ללשון", שיצא לאור זמן לא רב אחרי שנולדתי (וידוע גם בקיצורו בל"ל),[1] היה ועודנוּ ספר בסיס, ספר יסוד שאליו שבים וחוזרים ושבים כל הקשורים לחקר לשון המקרא פעם ועוד פעם; ספר שאין בלתו.
תחילת הדרך בדוקטורט שהגיש לאוניברסיטה בשנת תשכ"ו בשם "בחנים לשוניים לזהוי מזמורים מאוחרים בספר תהלים" בהדרכת חיים רבין ויצחק אריה זליגמן. עבודה זו עמדה ביסודו של בל"ל. יש לאבי חיבה מיוחדת למזמורי תהלים, ועוד נראה זאת בהמשך. מכל מקום, למקרא דבריו, אי אפשר שלא לתהות מֶה היה לפניהם. מה נודע על לשון המקרא המאוחרת לפניו?
למרבה הפליאה – לא הרבה. אומנם על מציאותם של הבדלים בלשון המקרא, במיוחד בתחום המילון, בין מוקדם למאוחר כבר עמדו לפני כן: הערות חשובות נמצא אצל גזניוס ובמילון בד"ב; חומר רב־ערך ודוגמאות רבות יימצאו גם בספרו רב־החשיבות של אבא בנדויד ("לשון מקרא ולשון חכמים") בפרק העוסק בעברית הספרותית בימי בית שני; בענייני תחביר עסק ארנו קְרוֹפָּט,[2] וכמובן אי אפשר שלא להזכיר כאן את קוטשר ואת ספרו על מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים־המלח. אבל רק משניגש אבי למלאכה, נוסדה שיטה בנויה לתלפיות, דבר דבור על אופְניו.
את המקרא הכול מכירים; גם בעל־פה. אלפי־רבבה למדוהו ועסקו בו, בני ברית ושאינם בני ברית. קשה להעלות על הדעת קורפוס בסיסי הימנו. כמה ידיים חלו בו, כמה עיניים שזפוהו, מה שמלמדנו שגם הדברים הגלויים לעין־כול, עשויים להיות חבויים – עד שיקום זה שישפוך עליהם אור; בא הורביץ, צירף פרט לפרט, השווה מקור למקור, לשון ללשון והראָנו את הדרך להבדיל בין מים לָמים. השיטה שהתווה מבוססת על עימות, הנגדה והשוואה, והיא עומדת איתנה ומניבה פירות הרבה. זאת גדוּלה: לשקוע בטקסט כה נלמד ונחקר ולהפיק ממנו שפע כזה – ביד אֲמונה ויש שיאמרו ביד־אומן. שהרי אומנות של ממש יש פה: לעמת מקראות מכאן ומכאן, להשוות לארמית (מבלי לתעות בנבכי ניביה ורבדיה), להשוות ללשון חכמים, תפילה, כתוֹבות ומגילות ואף ליוונית של הברית החדשה – ולהעלות שלל רב, בחן ובדיוק מדעי.
מעלה גדולה במחקרו היא כאמור יכולתו לייסד שיטה המבוססת על אמות מידה לשוניות, אבני בוחן אובייקטיביות ככל האפשר. משעה שעשה כן, הרי הוא נהנה מיתרונה הבולט של העמדת שיטה מדעית – מידת האמינות שיש למסקנותיו.
כך למשל לא רק נסללה הדרך לקבוע כי הצירופים 'לעשות כרצון פלוני' ו'לברך שם ה' לעולם' מאוחרים הם בעברית המקראית, בכוחם של צירופים אלה גם לספק ראיה לשונית אובייקטיבית לאיחורו של הטקסט המקראי שהם נקרים בו (במקרה זה – תהלים קמה).[3] ומכך יוצאים נשכרים לא רק מחקר הלשון העברית, אלא מחקר המקרא בכללותו – עם שאלותיו הסבוכות על זמן חיבורו, התגבשותו, נוסחו ועוד ועוד.
והדברים אינם תאורטיים: עוד בשנת 1967 הראה הורביץ[4] בעזרת אותם כלים כי המזמור המכוּנה מזמור קנ"א, אחד המזמורים האפוקריפיים שנתגלה נוסחם העברי בקומראן, לשונו מאוחרת, כלומר זמן חיבורו בימי הבית השני. צירופי לשון כגון 'אדון הכול' ו'בני ברית' (ולא 'אנשי ברית' או 'בעלי ברית', המשמשים גם בלשון המקרא הקלאסית) הסגירו את מוצאו המאוחר, וייתכן שאף הרחיקוהו מן התקופה הפרסית אל התקופה ההלניסטית, משום שעדויות להם (בין בטקסטים עבריים, ארמיים או יווניים) אינן ידועות קודם לתקופה זו.
אחר כך עלה בידי הורביץ להוכיח מבחינת הלשון את איחורו – או למצער את איחור העלאתו על הכתב – של סיפור המסגרת של ספר איוב.[5] הוא הגיע למסקנה כי מחבר סיפור המסגרת הכיר יפה את לשון סיפורי החומש והנביאים הראשונים (ומכאן למשל השימוש ב'עֲבֻדָּה רַבָּה', ב'קְשִׂיטָה' וב'זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים'), אבל אינו נופל בְּפח הארכאיסטיות של הטקסט ומַציג נתונים שמשקלם הסגולי והיקפם המספרי אי אפשר לפרשם אלא כראיות חד־משמעיות לאיחורו של סיפור המסגרת.
אני רוצה להתעכב קמעה על דוגמה או שתיים ממאמר זה כדי להדגים את מה שנראה בעיניי – כתלמידו – אחד מכישרונותיו הגדולים כחוקר, כאיש לשון בעל חוש לשון מחודד מאין כמוהו; וכוונתי לכישרון שהזכרתי לדלות מטקסט שעסקו בו אנשים לאין־מספר ראיות לא שְׁעָרוּן לפניו ולעשות זאת ביד־אומן:
בתחילה אבי עומד על הגלגול הסמנטי שעברה המילה שָׂטָן בלשון המקרא מ'מכשול' בספרות הבית הראשון (במדבר, שמואל ומלכים) ל'דמות מכשילה מוגדרת' בספרי הבית השני (זכריה ודברי הימים) – ובכלל זה בסיפור המסגרת של ספר איוב. לפיכך הוא מעמת את גרסת בית ראשון שבסוף ספר שמואל למִפקד דוד את העם (שמ"ב כד, א) לגרסת בית שני לסיפור זה בדברי הימים (דה"א כא, א) – ומראה בצורה ברורה את השינוי שחל במחשבה ובלשון המקראית שלאחר גלות בבל, המכירות את דמות השטן:
וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֶת־יְהוּדָה (שמואל ב);
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א)
אך הוא אינו מסתפק בזה ומוסיף ומעמת בין מגילת המזמורים של קומראן לנוסח תהלים שבידינו – ומספק בכך דוגמה נוספת לנטייה הניכרת בתקופה מאוחרת לשרבב את דמות השטן למקומות שמהם היא נעדרת במקרא:
וְאַל תַּשְׁלֶט־בִּי כָל־אָוֶן (תהלים קיט, קלג);
אל תשלט בי שטן (11QPsa Plea, 15)
הוא מקנח בהפניית תשומת הלב לעובדה שאפילו בקטעים מספרות הבית הראשון שבהם לכאורה מתבקשת דמות השטן, כגון מלכים א כב, יט–כב (העוסק בפמליה של מעלה ומתייחס במפורש למֵסית ומַדיח שמֵימי שיבוא לפתות את אחאב) אין מדובר בשטן אלא – במקרה דנן – ברוח:
וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת־ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת־אַחְאָב… וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ
כאשר אבי מציג את הדברים, הם נראים ברורים ואף פשוטים, קלילים. אבל נדרשות עין ואוזן חדות לשים לב למשל שבהשתמש מחבר סיפור המסגרת בצירוף 'אַחֲרֵי־ זֹאת' (איוב מב, טז), סטה מדרכה של לשון המקרא הקלאסית, הנוהגת להשתמש בביטויים כגון 'אחרי כן', 'ויהי אחרי כן', 'אחר הדברים האלה' או 'ויהי אחר(י) הדברים האלה'. 'אחרי זאת' – לשון מאוחרת היא. הצירוף מופיע רק עוד בעזרא ובדברי הימים – בהשפעת הארמית של אותה תקופה – כבבואה לביטויים 'אַחֲרֵי דְנָה', 'בָּאתַר דְּנָה'.
הזכרתי את הכישרון שלא ליפול לפחים יְקוּשים של מה שנראה כארכאיות של טקסט ומתברר כארכאיסטיות, כלומר כניסיון־חיקוי של הקדום. דוגמה מופלאה לדעתי היא השוואת תפילת חנה שבשמואל א ב לפסוקים הקרובים בתהלים קיג, ה–ט, המפריכה את ניתוחו של דייוויד נואל פרידמן. פרידמן השווה בין הקטעים והגיע למסקנה – הן על בסיס שיקולים ספרותיים הן על סמך הצורות שנראות ארכאיות בתהלים – צורות בעלות תנועת היחסה הסופית הקדומה i – כי קדם תהלים קיג לתפילת חנה.[6] הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, מְקִימִי מֵעָפָר, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת – צורות אלו נעדרות לחלוטין מתפילת חנה, שבה נמצא מֵמִית, מוֹרִיד, מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף־מְרוֹמֵם, מֵקִים, לְהוֹשִׁיב. ואולם הורביץ מראה כי ההפך הוא הנכון.[7] לא כל הנראה קדום – קדום הוא. צורות קדומות אמיתיות אינן באות בה"א הידיעה משום התפתחות היידוע בשלב מאוחר יחסית בלשונות שֵׁם. על כן נמצא בפרק הראשון בבראשית או 'חַיְתוֹ אֶרֶץ' (פס' כד) או 'חַיַּת הָאָרֶץ' (פס' כה) אך לא 'חַיְתוֹ הָאָרֶץ'. צורות הבינוני המיודעות חתומות התנועה הסופית הַמַּגְבִּיהִי, הַמַּשְׁפִּילִי אינן קדומות אלא מתחזות לקדומות בידי מי שלא שיער שמזמורו יעבור תחת עינו הבוחנת של אבי.
משביסס את שיטתו, יכול הורביץ לפנות לעסוק באחת השאלות שהטרידו את העוסקים בביקורת המקרא: שאלת היחס בין ספר יחזקאל למקור הכוהני (הידוע במחקר בכינויו P), כלומר אותם קטעים בתורה ובראשם ספר ויקרא, שמקורם בחוגי הכוהנים – על פי תורת התעודות/המקורות של אסכולת וֶלהאוזן. בכרך שלם שהקדיש לו כתב העת Cahiers de la Revue Biblique בשנת 1982[8] הוכיח הורביץ באותות ובמופתים ובהתבסס על שיטתו כי ניתוח לשוני של ספר כוהנים מחד גיסא ושל ספר יחזקאל מאידך גיסא אינו משאיר מקום לספק, וכי הדעה הרווחת בדבר מוצאו המאוחר של המקור הכוהני – גלות בבל או אף אחריה – אין לה על מה שתסמוך. הגישה המקובלת במחקר התבססה על קווי הדמיון הבולטים בין ספר יחזקאל למקור הכוהני בתוכן ובסגנון, ואף הוצע כי נביא הגלות עצמו יחזקאל הוציא את ספר ויקרא מתחת ידיו. הורביץ אינו מתכחש לקשרים, להקבלות ולקווי השיתוף בין שני החיבורים, אבל נאמן לשיטתו אינו מחפש את המאחד והשווה כי אם דווקא את המייחד והשונה. מניתוח עשרות מונחים וביטויים עולה תמונה ברורה: בעוד בספר כוהנים תימצא אך ורק לשון המקרא הקלאסית של הבית הראשון, ביחזקאל תימצאנה גם לשון הבית הראשון וגם לשון מאוחרת.
כך למשל יימצא במקור הכוהני רק המונח המוקדם שֵׁש, ואילו ביחזקאל גם שֵׁש וגם בּוּץ – שכניסתו לעברית לבטח מאוחרת;[9] במקור הכוהני – רק רָבוּעַ, ביחזקאל – גם רָבוּעַ וגם מְרֻבָּע. והרי התרחבות השימוש במשקל מְקֻטָּל היא קו מובהק של הלשון המאוחרת: במשנה נמצא מְחֻסָּר, מְיֻשָּׁן, מְכֻבָּד, מְרֻבֶּה כשבמקרא רק חָסֵר, יָשָׁן, נִכְבָּד, רַב. על כן לא נתמהּ גם לנוכח מְקֻדָּשׁ, מְטֻמָּא, מְטֹהָר ביחזקאל כשבמקור הכוהני רק קָדוֹשׁ/קֹדֶשׁ, טָמֵא, טָהוֹר.[10]
בתוך כך הפריך הורביץ את הדעה המאחרת את המונח עֵדָה, הנעדר מיחזקאל ומשמש בספר כוהנים. המונח עֵדָה קדום הוא, ולראיה לקדמותו הוא מסתייע לא רק בעברית ובארמית, אלא גם באוגריתית ובאכדית.[11] המסקנה המתבקשת היא אפוא שרקעו הלשוני של יחזקאל מאוחר הוא, כנראה באמת מתקופת הגלות, אך לשון ספר כוהנים משתלבת היטב בספרות הבית הראשון.
אבל עם כל העניין בספרים כמו שמות, ויקרא, במדבר ויחזקאל, הורביץ אינו יכול להניח לאורך זמן את העיסוק במזמורי תהלים – מֵאהבותיו הגדולות. ומכאן שבסוף שנות השמונים הוא ניגש לחקור אותם מזווית חדשה: נקודת הכובד עוברת מן העיסוק במוקדם ומאוחר לעיסוק במזמורי חוכמה. בספרו "שקיעי חכמה בספר תהלים – עיוני לשון וסגנון"[12] הוא יוצק שיטה חדשה המבוססת על שיקולי לשון וסגנון כדי לזהות מזמורי תהלים שכּור מחצבתם באסכולה שממנה יצאו משלי, קהלת, איוב, בן־סירא וכן משלי אחיקר. באותה עין חדה שדלתה פעם אחר פעם מילים, צירופים וביטויים מאוחרים, עולה בידו לאתר כאלה המיוחדים לספרות החוכמה, ומה שלא פחות חשוב: להוכיח כי מילים וביטויים הנחשבים מאפיינים של ספרות החוכמה הם אומנם כאלה. וכך ריכוזם של צירופים כגון יִרְאַת ה', נְצֹר לְשׁוֹנְךָ, סוּר מֵרָע ושל פעלים דוגמת טַעֲמוּ במובן 'הָבינו' ודוגמת רָשׁוּ – מעידים כי חלקו השני של מזמור לד עומד בסימן השפעתו המובהקת של סגנון החוכמה ועל כן יכול להיחשב עליו.
בעבודותיו מניח אבי אבן אחר אבן ומרכיב פסיפס צבעוני, מרהיב וחד. כנענית, אוגריתית, אכדית ואף מצרית הן אבנים מאבניו. אבל אין דומה לארמית – אהבה גדולה נוספת. ארמית היא המפתח לרבות מן הקושיות שהוא פותר, וכשם שמחקר העברית נבנה ממחקריו, יוצא נשכר גם מחקר הארמית. ארמית מקראית, ארמית התרגומים, תדמורית, שומרונית וסורית ועוד כהנה וכהנה ניבים ארמיים הם לחם חוקו שהרי עליו לבור היטב את הבר ואת התבן בבואו לפצח את סוגיית הארמאיזמים; בבואו להכריע איזו היא הארמית שהשפיעה כה רבות על העברית שלמן ימי הגלות ושרישומיה ניכרים בעברית בעיקר בכתובים שנתחברו מתקופה זו ואילך. הלוא יש ארמאיזמים ויש ארמאיזמים – וכמובן דווקא את אלה המאוחרים ביקש לבודד. את יסודות הנוסחה לזיהויָם הניח קוטשר, רבו. הורביץ כדרכו פיתח את הנוסחה כדי מלאכת מחשבת וקבע את אמצעי הזהירות שיש לנקוט בהפעלתה (למען הישמר מארמאיזמים נטולי משמעות מבחינה כרונולוגית). פעלתָּ לפי ההוראות – מכונת הזמן המופלאה של הורביץ תוכל למשימה ותָבור את הרכיבים שבהם הוזנה לפי מוקדם ומאוחר.
תִּקצר הסקירה מהקיף את פועלו – כי רב. עוד לא הזכרתי כיאזמוס דיאכרוני (כגון 'זהב וכסף' במקום 'כסף וזהב')[13] וביטויים טאוטולוגיים כמו 'מגִלת־ספר'[14] ועוד ועוד.
אך אבקש לסיים בנימה אישית. אבי איננו רק איש מחקר מן השורה הראשונה, אלא גם מורה מסור; וההוראה וההנחיה נמשכות אצלו גם הרבה מחוץ לשיעוריו. ובי היה המעשה: בהיותי תלמיד השלמות, היה אבי מהמורים הראשונים שפגשתי. כתבתי אצלו עבודה סמינריונית, כמתחייב מתלמיד השלמות. אך אבי לא הסתפק בקריאת הגיגיי על ספר יונה ובהערת ההערות הנכונות; הוא יעץ לי להרחיב אותה למאמר; ולא רק יעץ ויזם, אלא עודד, הפנה, הקדיש עוד ועוד מזמנו עד שהדברים ראו אור. על כל אלה אני מודה לו בשמי ובשם התלמידים הרבים שהעמיד.
———————————————
[1] מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ב.
[2] A. Kropat, Die Syntax des Autors der Chronik, BZAW 16, Giessen 1909.
[3] בל"ל, עמ' 70–107.
[4] "לשונו וזמנו של מזמור קנ"א מקומראן", ארץ־ישראל ח (תשכ"ז), עמ' 82–87.
[5] "לשונו של סיפור־המסגרת בספר איוב (א–ב; מב, ז–יז) ומקומה בתולדות העברית המקראית", בית מקרא כ (תשל"ה), עמ' 457–472.
[6] D.N. Freedman, "Psalm 113 and the Song of Hannah", Eretz-Israel 14 (1978), pp. 56*–69*
[= ארץ־ישראל יד (תשל"ח), עמ' *56–*69].
[7] "Originals and Imitations in Biblical Poetry: A Comparative Examination of 1Sam 2:1 and Ps 113:5–9″, in A. Kort & S. Morschauser (eds.), Biblical and Related Studies Presented to Samuel Iwry, Winona Lake 1985, pp. 115–121.
[8] A Linguistic Study of the Relationship between the Priestly Source and the Book of Ezekiel: A New Approach to an Old Problem
[9] HTR 60 (1967), pp. 117–121.
[10] "על כמה מונחים מתחום הקדושה והטהרה המשמשים בספר יחזקאל במשקל 'מְקֻטָּל'", בתוך י' זקוביץ וא' רופא (עורכים), ספר יצחק אריה זליגמן, א, ירושלים תשמ"ג, עמ' 247–256.
[11] "לשימושו של המונח הכוהני 'עדה' בספרות המקראית", תרביץ מ (תשל"א), עמ' 261–267.
[12] הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"א.
[13] "'כיאזמוס דיאכרוני' בעברית המקרא", המקרא ותולדות ישראל: מחקרים במקרא ובספרות ימי בית שני לזכרו של יעקב ליוור, ב' אופנהיימר (עורך), תל־אביב תשל"ב, עמ' 248–255.
[14] "לתולדות צמיחתו של הביטוי 'מגלת־ספר': פרק בהתפתחות מינוח הכתיבה בתקופת המקרא", בתוך א' הורביץ ואחרים (עורכים), מקדש, מקרא ומסורת: מנחה למנחם הרן [= Texts, Temples, and Traditions: A Tribute to Menahem Haran, M.V. Fox et al. (eds.), Winona Lake 1996], עמ' *37–*46.
