אילו למדנו כימיה ולא למדנו קוסמוגרפיה – דיינו

מכתבו של אבשלום פיינברג לאחותו הצעירה צִלָּה, תלמידת גימנסיה הרצליה, בחורף תרס"ט (1909)

אחד הפיוטים האהובים והמוכרים מן ההגדה של פסח הוא הפיוט המכונה "דיינו" או "כמה מעלות טובות". פיוט זה מפרט ניסים וחסדים שעשה הקב"ה עם ישראל למן יציאת מצרים ועד לבניין המקדש, ולפיו די היה בכל אחד ואחד מן החסדים והניסים האלה לעצמו כדי להודות לאל:

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים – דַּיֵּינוּ.

מכאן נעשה רווח השימוש בביטוי 'דיינו' במשמעות 'גם אם הרווחנו רק את זה, אנו מרוצים' – אם בנימה רצינית ואם בבדיחות הדעת.

ומה הקשר בין הפיוט לחג הפסח ובין "גימנסיה הרצליה"?

הגימנסיה העברית "הרצליה" מציינת בשנה זו 120 שנה להקמתה. בשנת תרס"ה, 1905, הוקמה הגימנסיה ביפו, בביתם של ד"ר יהודה לייב ופניה מטמון כהן, והייתה לבית הספר התיכון הראשון ששפת הלימוד בו הייתה עברית. בשנת 1909 עברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב הנבנית, וקיבלה את השם "גימנסיה הרצליה".

אחת התלמידות בבית הספר באותה שנה הייתה צילה פיינברג, אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג – שלימים היה ממייסדי ארגון ניל"י ונהרג בדמי ימיו בשליחות הארגון בימי מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1909 שהה אבשלום בן העשרים בפריז, ובארכיון הציוני המרכזי שמורים מכתבים רבים שכתב באותה תקופה אל בני משפחתו בארץ. באחד המכתבים שכתב אל אחותו הוא מתייחס בין השאר לתלונותיה על עומס הלימודים בגימנסיה, וכותב מעין פרפרזה לפיוט "דיינו" שבהגדה של פסח.

נביא כאן קטעים מתוך מכתבו של אבשלום (הניקוד במקור, ההוספות בסוגריים עגולים, ההדגשות בקו והמחיקות מצויות במקור. ההוספות בסוגריים רבועים אינן במקור):

כּשקראתי את מכתבך עלו על לבּי זכרונות של לפני שנתים, בּימים הטובים ההם כּשאת – רעבּעצן! [רבנית ביידיש] – היית צועקת שאינם לומדים כּלום, שמאבּדת את את זמנך וכו', וכשמצדו האדון מטמן [ד"ר יהודה לייב מטמון כהן, מייסד הגימנסיה] היה אומר: "אינני חפץ שיעבדו יותר מדי, אינני חפץ שיעשו שעורים בּבית, שיעמלו וייעפו, שעות אחדות בּבית הספר, ויוצֵא, די והותר". כּמו שהנך רואה השתנו הזמנים […]

והנה, בּרכי נפשי את ה', ושירו לגימנסיה שיר־פּזמון חדש. צלה מצדה צועקת מצדה: C'est trop de la moitié [מצרפתית: החצי הוא יותר מדיי], ובהגדת הפּסח תאמר עם חבריה וחברותיה:

אִלוּ לָמַדְנוּ כָּל הַחָכְמוֹת וְלֹא לָמַדְנוּ כִמְיָה – דַיֵנוּ
אִלוּ לָמַדְנוּ כִמְיָה וְלֹא לָמַדְנוּ קוֹסְמוֹגְרַפְיַה – דַיֵנוּ
אִלוּ לָמַדְנוּ ג' לשונות [כנראה: עברית, ערבית וצרפתית] ולֹא לִמְדוּנוּ דַייטש [גרמנית] – דַיֵנוּ
אִלוּ לִמְדוּנוּ דַייטש ולֹא הִתְחִילוּ לְבַּלְיֵר* טֻרקִית דִסְטַמְבּוּל – דַיֵנוּ
אִלוּ הָיוּ לָנוּ שֵש שָעוֹת תַנַ"ך בַּשָבוּעַ ולֹא שָעָתַיִם אָז אָמַרנוּ כִּמְעַט – דַיֵנוּ**

______________
* מתֻרקית بلر (בֶּלִיר) לדבר. ** פּה האותיות מקשקשות בּזנבן מנחת.

וְהַרֵי אַנַחְנוּ לוֹמְדִים גַם פִיזִיקָה, וְגַם אַלְגֶבְּרִיָה, וְגַם הַנְדָסָה, וגם קוֹסְמוֹגְרַפְיָה, וְגַם כִמְיָה, וכָּל שִבְעָה חָכְמוֹת יָוָן, וְגַם לָשִיר, לְצַיֵר, לְנַגֵן לְזַמֵר וּלְרַקֵד, וְגַם עַרְבִית וְטֻרְקִית וְגֶרְמָנִית, וְצָרְפַתִית וְכָל שִבְעִים לְשוֹנוֹת, וְהַרֵי גַם נְשָפִים לְבַּלְשָׁנוּת כְּמַעֲשֶה תֻּכִּיִּים מַמָש כְּאֵצֶל הַגּוֹיִים, וְגַם מַמְעִיטִים אָנוּ בְּחָכְמַת יִשְׂרָאֵל עוֹד פָּחוֹת מִן הַגּוֹיִים (כַּכָּתוּב "וּבִדְרָכֵיהֶם לֹא תֵּלֵכוּ"), וְעַל כָּל אֵלֶה עָלֵינוּ לְהַלֵל, לְהוֹדוֹת, לְפָּאֵר, לְרוֹמֵם וּלְשַׁבֵּחַ לְמוֹרֵינוּ שֶׁיִחְיוּ […]

בהמשך המכתב עובר אבשלום לנימה רצינית יותר, ומלמד זכות על מנהלי הגימנסיה השוקדים על חינוך נערים עבריים מלומדים ונאמנים לעמם (ויושם לב לבחירתו במילה "מנהג" תמורת "טרדיציה" הלועזית. החלופה המקובלת ל"טרדיציה" היא "מסורת", אך נראה שאבשלום העדיף לבחור כאן מילה שאינה קשורה למסורת הדורות אלא לניסיון המקצועי הנרכש):

אבל אם לא נתלוצץ ונדבּר בּרציניות הדבר הוא כּך. לא בּיום אחד ואפ<ילו> לא בּשנה אחת יבּנה בּית־ספר, ואפילו לא בּשנים אחדות. יִבָּנה אמרתי, ומובן כּי לא אל הבּנין החמרי כּי אם אל הבּנין הרוחני כּונתי. צריך שיבָּראו מה שקוראים בּצרפתית tradition. המחדשים שלנו אומרים טְרַדִיצְיַה אבל לי נעימה יותר המלה העברית מנהג. הנה ראי למשל בּממשלת הצמחים. הלא ידוע כי תפּוחי־זהב של יפו הטובים בּעולם, וכּי יפים פּרדסיה עד מאוד. בּכל זאת כל הבַּיַרְזִ'יִים שלנו לא למדו בּבתי ספר גבוהיים לאַגרונומיה או לגננות. ואם יבוא איש מלֻמד בּלי נסיון הרי לא יצליח במקום שיצליח הַמְנֻסֶה. וזאת אני אומר לך לדעת כּי טוב עני־ידיעות בּעל־ניסיון, מידען אי־מנֻסה. ואמנם טוב משני אלה הידען המנסה, זה האוסף את מעלות השנים בּאחד. והמנהג או הטְרַדיצְיַה שאדותיה דברתי הרי אינה אלא תורת הנסיון. והמשל שנתתי איננו יחידי, כּי אם בּכל יצירה שתהא גשמית או רוחנית צריך ניסיון, ולמען לדעת להשתמש באופן היותר טוב בּנסיון צריך ידיעות, או יותר נכון – שטה מדעית […]

אוהב אני מאוד את זֹאת האידֶאה של בּית־ספר עברי אשר ממנו יצאו אנשים ונשים עברים עם חנוך מוצק שיעברו עליו גלי החיים כּעל סלע איתן מבלי להשחיתו ולרפותו. אוהב אני את המטרה הזאת.

ובדעתי כּמה חסר הדבר הזה לנו, בּכל נפשי אני חפץ קיומו והפרחתו. צריך שאתם בּצאתכם מבּית הספר העברי הזה תהיו לוחמים עברים ואמהות עבריות הנכונים לחיים עברים חדשים ולא ילדים תינוקות של בּית רבּם, אשר רק יגע בּהם רוח יפת עם אמונתו היפה, ופג, והתיָוֵן והתטמע רוחם העברי.

כּמובן אתם הראשונים, החלוצים, תסבּלו מעט מכּל הנסיונות שיעשו למען מצוא את הדרך הנכונה. אבל הדעת כּי אתם נושאי־הדגל כּי על דוֹרְכֶם מחכים גם המקוים לתחיה, גם השועלים והצבועים השמחים לפּשיטת רגל רוחנית והמצפּים לקבורת איזה מטרה נעלה בּכליון עינים למען לשפּוט על התוצאות וגם היַדְעוּת [הידיעה] כּי הנסיונות שיעשו עליכם ישמשו לדורות הבּאים אחריכם, כּל אלה יחזקו את רוחכם וחזקה סבלנותכם. בּכל זאת מקוה אני כּי גם אתם תהיו עברים טובים וּמלֻמדים.

ומה שנוגע לשטות העבודה הרי בּארופּה הנאורה – ולמשל אקח את צרפת –, לומדים לא הרבּה בּמחלקות הראשונות, עד הרביעית או השלישית (פּה הראשונה היותר גדולה, הרביעית של פּה היא החמשית אצלכם, והשלישית – הששית.), ואחרי כּן מוסיפים ומוסיפים הרבּה עד מחלקת הרֶטוֹרִיקַה (כּמו שתהא אצלנו הגדול מחלקת־ההשתלמות או הגבוהה), וכשהתלמידים יוצאים מפּה אל האוניוֶרסיטה, אינם מכירים הבדל גדול בּעבודה ולומדים היטב.

זאת היא שטה טובה.

מצד השני יש השטה הטפשית של רוסיה: להעמיס יותר ויותר עד הששית ולהקל אחר כּך. את מבינה כּי כּך מאבדים בּמחלקות הגבוהות את כשרון העבודה שרכשו בּשנים הקודמות, ואחרי זה העבודה בבית מדרש גבוה אינה פּוריה. ובּאמת ע"פּ רוב הרוסים אינם מתחשבים בּבתי הספר הגבוהים לתלמידים טובים. אינם יודעים להשתמש ולקמץ בּזמנם ואינם יודעים איך לעבוד. אינני חושב כּי ילכו מוריכם אחרי בּשטה הזאת.

ואת אל תתלונני. כּתרי נא זעיר! הגמנסיה תעמוד על רגליה, מצבה יהיה יותר ויותר איתן. לא יהיה עוד תלוי גורלה בּאיזה אדון אַפְאָרוֹך או רֶבּ קְצַרְמֹחַ. ואז כּשיהיו מוריכם חפשים מעול ה"רֶקְלַמַה" [פרסומת] ו"מה יאמרו הבּריות" וכשיהיו יותר מנֻסים ימצאו בּודאי את הדרך הטובה. מקוה אני כּי אז יבינו גם כּן כּי מה שטוב לגרמנים או שויצרים צעירים איננו תמיד טוב לילדי ישראל. ובּרוּ מתבן בָּר.

יקחו את היפה בּתורת יפת ואת הטוב, אבל לא ישכחו גם את שֵם העלוב, ואת חכמת ישראל. מקוה אני כּי יהיה בית־ספרכם לבּית־ספר מופתי שיתן לנו הרבּה אנשים ונשי מופת.

גם הייתי מיעץ לך לבלתי הצטער יותר מדי על כּי מעט זמן יש לך לקרוא, בּודאי הספרים מפַתחים הרבּה, אבל בּהיות שעל כל ספר טוב ומועיל יש עשרה (למען לא לגזם) רעים ומזיקים, הרי רואה את כּי הסכּנה גדולה, וההפסד גדול מן הריוח. עוד תקראי חביבה!

וכּמה יותר מועילות ויותר נעימות תהיינה קריאותיך בעוד שנים אחדות כּשתהיי עלמה משלמת, מלאה חכמות כּרמון (!) וכשתדעי לבחור בּעצמך בּין הטוב והרע.

בּכל אופן כּלכם אתם תלמידי בּית־הספר צריכים להיות אסירי־תודה לו ולמיסדיו. אתם לא הרגשתם את הטעם: חסרון בּית־ספר אשריכם מאֻשרים! ומי יספּור את כּל אלה שבּכל לבּם ובכל נפשם ובכל מאודם חפצו להשאר עברים ולא עלתה בּידם יען כּי היתה הכנתם העברית רעה או אי־מספּקת? יען שלא היה להם  אפילו קש בּמה להאחז, לטובעים האמללים! והשטף גרפם רחוק מהחוף האהוב, ולא יכול לבּם שכחהו, ומלא תמיד הוא נֹחַם וגעגועים! חבל על דאבדין ולא משתכחין!
[…]

כתב: יעקב עציון