אילו למדנו כימיה ולא למדנו קוסמוגרפיה – דיינו

מכתבו של אבשלום פיינברג לאחותו הצעירה צִלָּה, תלמידת גימנסיה הרצליה, בחורף תרס"ט (1909)

אחד הפיוטים האהובים והמוכרים מן ההגדה של פסח הוא הפיוט המכונה "דיינו" או "כמה מעלות טובות". פיוט זה מפרט ניסים וחסדים שעשה הקב"ה עם ישראל למן יציאת מצרים ועד לבניין המקדש, ולפיו די היה בכל אחד ואחד מן החסדים והניסים האלה לעצמו כדי להודות לאל:

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים – דַּיֵּינוּ.

מכאן נעשה רווח השימוש בביטוי 'דיינו' במשמעות 'גם אם הרווחנו רק את זה, אנו מרוצים' – אם בנימה רצינית ואם בבדיחות הדעת.

ומה הקשר בין הפיוט לחג הפסח ובין "גימנסיה הרצליה"?

הגימנסיה העברית "הרצליה" מציינת בשנה זו 120 שנה להקמתה. בשנת תרס"ה, 1905, הוקמה הגימנסיה ביפו, בביתם של ד"ר יהודה לייב ופניה מטמון כהן, והייתה לבית הספר התיכון הראשון ששפת הלימוד בו הייתה עברית. בשנת 1909 עברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב הנבנית, וקיבלה את השם "גימנסיה הרצליה".

אחת התלמידות בבית הספר באותה שנה הייתה צילה פיינברג, אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג – שלימים היה בין מייסדי ארגון ניל"י, ונהרג בדמי ימיו בשליחות הארגון בימי מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1909 שהה אבשלום בן העשרים בפריז, ובארכיון הציוני המרכזי שמורים מכתבים רבים שכתב באותה תקופה אל בני משפחתו בארץ. באחד המכתבים שכתב אל אחותו הוא מתייחס בין השאר לתלונותיה על עומס הלימודים בגימנסיה, וכותב מעין פרפרזה לפיוט "דיינו" שבהגדה של פסח.

נביא כאן קטעים מתוך מכתבו של אבשלום (הכתיב הותאם למקובל כיום. ההוספות בסוגריים עגולים מצויות במקור. ההוספות בסוגריים רבועים אינן במקור):

כשקראתי את מכתבך עלו על ליבי זיכרונות של לפני שנתיים, בימים הטובים ההם כשאת – רעבעצן [= רבנית ביידיש] – היית צועקת שאינם לומדים כלום, שמאבדת את את זמנך וכו', וכשמצדו האדון מטמן [= ד"ר יהודה לייב מטמון כהן, מייסד הגימנסיה] היה אומר: "אינני חפץ שיעבדו יותר מדי, אינני חפץ שיעשו שיעורים בבית, שיעמלו וייעפו, שעות אחדות בבית הספר, ויוצא, די והותר". כמו שהנך רואה השתנו הזמנים…

והנה, ברכי נפשי את ה', ושירוּ לגימנסיה שיר פזמון חדש. צלה מצדה צועקת מצדה C'est trop de la moitié [= מצרפתית: החצי הוא יותר מדיי], ובהגדת הפסח תאמר עם חבריה וחברותיה:

אילו למדנו כל החכמות ולא למדנו כימיה – דיינו

אילו למדנו כימיה ולא למדנו קוסמוגרפיה – דיינו

 אילו למדנו ג' לשונות [= כנראה: עברית, ערבית וצרפתית] ולא למדנו דייטש [=גרמנית] – דיינו

אילו לימדונו דייטש ולא התחילו לְבַּלְיֵר (מתורכית – בֶּלִיר, לדבר [הניקוד במקור]) תורכית דסטמבול – דיינו

אילו היו לנו שש שעות תנ"ך בשבוע ולא שעתיים – אז אמרנו כמעט דיינו (פה האותיות מקשקשות בזנבן מנחת).

והרי אנחנו לומדים גם פיזיקה וגם אלגבריה וגם הנדסה וגם קוסמוגרפיה וגם כימיה וכל שבעה חוכמות יוון וגם לשיר, לצייר, לנגן, לזמר ולרקד, וגם ערבית ותורכית וגרמנית וצרפתית וכל שבעים לשונות, והרי גם נשפים לבלשנות כמעשה תוכיים ממש כאצל הגויים, וגם ממעיטים אנו בחכמת ישראל עוד פחות מן הגויים (ככתוב "ובדרכיהם לא תלכו"), ועל כל אלה עלינו להלל, להודות, לפאר, לרומם ולשבח למורינו שיחיו…

בהמשך המכתב עובר אבשלום לנימה רצינית יותר, ומלמד זכות על מנהלי הגימנסיה השוקדים על חינוך נערים עבריים מלומדים ונאמנים לעמם (ויושם לב לבחירתו במילה "מנהג" תמורת "טרדיציה" הלועזית. החלופה המקובלת ל"טרדיציה" היא "מסורת", אך נראה שאבשלום העדיף לבחור כאן מילה שאינה קשורה למסורת הדורות אלא לניסיון המקצועי הנרכש):

אבל אם לא נתלוצץ ונדבר ברציניות הדבר הוא כך. לא ביום אחד ואפילו לא בשנה אחת ייבנה בית ספר, ואפילו לא בשנים אחדות. ייבנה אמרתי, ומובן כי לא אל הבניין החומרי כי אם אל הבניין הרוחני כוונתי. צריך שייבראו מה שקוראים בצרפתית tradition. המחדשים שלנו אומרים "טרדיציה" אבל לי נעימה יותר המילה העברית "מנהג". הנה ראי למשל בממשלת הצמחים. הלא ידוע כי תפוחי זהב של יפו הטובים בעולם, וכי יפים פרדסיה עד מאוד. בכל זאת כל הבַּיַרְזִ'יִים שלנו לא למדו בבתי ספר גבוהים לאגרונומיה או לגננות. ואם יבוא איש מלומד בלי ניסיון הרי לא יצליח במקום שיצליח המנוסה. וזאת אני אומר לך לדעת כי טוב עני-ידיעות בעל-ניסיון מידען אי-מנוסה. ואמנם טוב משני אלה הידען המנוסה, זה האוסף את מעלות השניים באחד. והמנהג או הטרדיציה שאודותיה דיברתי הרי אינה אלא תורת הניסיון. והמשל שנתתי אינו יחידי כי אם בכל יצירה שתהא, גשמית או רוחנית, צריך ניסיון, ולמען לדעת להשתמש באופן היותר טוב בניסיון צריך ידיעות, או יותר נכון – שיטה מדעית…

אוהב אני מאוד את זאת האידאה של בית ספר עברי אשר ממנו יצאו אנשים עברים עם חינוך מוצק שיעברו עליו גלי החיים כעל סלע איתן מבלי להשחיתו ולרפותו. אוהב אני את המטרה הזאת ובדעתי כמה חסר הדבר הזה לנו בכל נפשי אני חפץ קיומו והפרחתו. צריך שאתם בצאתכם מבית הספר העברי הזה תהיו לוחמים עברים ואמהות עבריות הנכונים לחיים עבריים חדשים ולא ילדים תינוקות של בית רבם אשר רק ייגע בהם רוח יֶפֶת עם אומנותו היפה ופג והתיוון והתטמע רוחם העברי.

כמובן אתם הראשונים החלוצים תסבלו מעט מכל הניסיונות שיעשו למען מצוא את הדרך הנכונה, אבל הדעת כי אתם נושאי הדגל, כי על דורכם מחכים גם המקווים לתחייה, גם השועלים והצבועים השמחים לפשיטת רגל רוחנית והמצפים לקבורת איזה מטרה נעלה בכליון עיניים למען לשפוט על התוצאות, וגם היַדעוּת [= הידיעה] כי הנסיונות שיעשו עליכם ישמשו לדורות הבאים אחריכם – כל אלה יחזקו את רוחכם וחזקה סבלנותכם. בכל זאת מקוה אני כי גם אתם תהיו עברים טובים ומלומדים…

ואת אל תתלונני. כתרי נא זעיר. הגימנסיה תעמוד על רגליה, מצבה יהיה יותר ויותר איתן. לא יהיה עוד תלוי גורלה באיזה אדון "אַפְאָרוּך" או רֶבּ "קְצַרְמֹחַ". ואז כשיהיו מוריכם חופשים מעול ה"רקלמה" [= פרסומת] ו"מה יאמרו הבריות" וכשיהיו יותר מנוסים ימצאו בוודאי את הדרך הטובה. מקווה אני כי אז יבינו גם כן כי מה שטוב לגרמנים או שוויצרים צעירים איננו תמיד טוב לילדי ישראל. וברו מתבן בר. ייקחו את היפה בתורת יֶפֶת ואת הטוב אבל לא ישכחו גם את שֵׁם העלוב ואת חוכמת ישראל. מקווה אני כי יהיה בית ספרכם לבית ספר מופת שייתן לנו הרבה אנשי ונשי מופת…

בכל אופן כולכם אתם תלמידי בית הספר צריכים להיות אסירי תודה לו ולמייסדיו. אתם לא הרגשתם את הטעם: חסרון בית ספר. אשריכם מאושרים. ומי יספור את כל אלה שבכל ליבם ובכל נפשם ובכל מאודם חפצו להישאר עברים ולא עלתה בידם יען כי הייתה הכנתם העברית רעה או אי מספקת? יען שלא היה להם אפילו קש במה להיאחז טובעים האומללים, והשטף גרפם רחוק מהחוף האהוב ולא יכול ליבם שכחהו ומלא תמיד הוא נוחם וגעגועים. חבל על דאבדין ולא משתכחין…

כתב: יעקב עציון