מרים ילן־שטקליס: שירה עברית לילדים

מרים ילן־שטקליס, 1947. צילום: עליזה הולץ, באדיבות מכון גנזים – אגודת הסופרים

מרים ילן־שטקליס (1900–1984) הייתה אחת מחלוצות השירה העברית לילדים. היא נולדה בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה; אביה יהודה ליב ניסן וילנסקי היה מנהיג ציוני, ואימה הייתה בת למשפחה חסידית. בילדותה למדה ילן־שטקליס עברית אצל מורים פרטיים. בשל הפעילות הציונית של האב גורשה המשפחה לגרמניה, ובשנים 1906–1911 שהתה בברלין. כשהייתה ילן־שטקליס בת אחת־עשרה חזרה המשפחה אל רוסיה. ב־1916 חלתה אם המשפחה ומתה בפתאומיות. ילן־שטקליס למדה באוניברסיטת חרקוב מדעי החברה, אך נמשכה למדעי הפסיכולוגיה. בקיץ 1920 עלתה המשפחה לארץ. ילן־שטקליס התיישבה בירושלים, והחל משנת 1926 עבדה במשך שלושים שנה כספרנית במחלקה לשפות סלוויות בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית).

בשנת 1937 החלה לפרסם שירים בעיתון "דבר לילדים". בעקבות התגובות הנלהבות לשירים פרסמה ילן־שטקליס ספרים לילדים, ובהם "אצו רצו גמדים" (1938), "ספר דני" (1943) ו"מעשה בילדה" (1947). ילן־שטקליס גם תרגמה שירים, סיפורים ואגדות עם לילדים. בשנת 1956 הוענק לילן־שטקליס פרס ישראל לספרות ילדים ונוער. בנימוקי השופטים נאמר בין היתר: "מרים ילן שטקליס היא המשוררת האחת והיחידה שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור השירי לילדים […] בכל מה שכתבה אין טעם לוואי של התיילדות מודעת, אלא טעם של ילדות ממש".

דבר לילדים, 20 בפברואר 1941

בשנת 1966 ריאיין פרופ' אהרן בר־אדון את מרים ילן־שטקליס. בריאיון סיפרה המשוררת על החינוך העברי שקיבלה בילדותה: "הקושי הגדול היה אז למצוא מורים מתאימים, מפני שהוריי רצו שאלמד עברית בשיטה מודרנית". עוד סיפרה על המעבר מן ההגייה האשכנזית לספרדית: "אחי הבכור נשלח ללמוד, לתל אביב, לגימנסיה […] כשהוא חזר הביתה לחופש הראשון בקיץ, והוא דיבר עברית בהברה הספרדית, אני הייתי מתה בקנאה, ואמרתי – אני מוכרחה ללמוד עברית בהברה הספרדית". ילן־שטקליס תיארה את הצעדים הראשונים שעשתה כמשוררת לילדים, ואת היחס בין מבנה שיריה לתוכנם: "זה לא דבר מקרי, ששיר אחד כתוב במקצב זה ושיר אחר כתוב במקצב אחר. התוכן והמקצב קשורים – באופן אורגני". עוד סיפרה המשוררת על המאבקים שניהלה מול עורכי ספרה הראשון. במהלך הריאיון קראה ילן־שטקליס שלושה משיריה: "ידידי טינטן", "ג'ינג'י" ו"שיר הגדי", ותיארה את העמדה שממנה היא כותבת: "אני חושבת שהדברים באו מתוך הזדהותי עם הילד, עם נשמתו, […] עם הלך מחשבתו".