פרק ממשנתו של אבא בנדויד

השנה (תשפ"ה) ימלאו שלושים שנה למותו של אבא בנדויד (הוא נפטר בכ"ה בטבת תשנ"ה), הזכור בציבור בזכות פועלו בייעוץ לשון ברדיו ובטלוויזיה.

לרגל יום השלושים למותו נערכה במכון מזי"א בירושלים התכנסות לזכרו והוזמנתי לומר כמה מילים על הנפטר. אמרתי את דבריי בעל פה, ולפניי עמדו כמה פתקאות ובהן ראשי פרקים לשיחה, ותצלום של עמודים אחדים מתוך כתביו של בנדויד לקריאה לפני המתכנסים. השיחה נסַבּה סביב אימוץ לשון המקורות בעיצוב הסגנון המופתי בעברית שלנו. הנושא ממשיך להיות אקטואלי, ועמדותיו של בנדויד עדיין ראויות לשוב ולהיזכר. במלאת שלושים שנה למותו עלה על דעתי לנסות לשחזר את הדברים שאמרתי במעמד ההוא. הרי הם:

מנהג העולם ללמוד משניות בימי הזיכרון של נפטר. לרגל השלושים לפטירתו של אבא בנדויד בחרתי לייחד את דבריי לפרק במשנתו שלו, של אבא בנדויד.

אבא בנדויד נחשב למעצב התקן של העברית המופתית. על כל פנים, כך בעיני עורכי הלשון. פסיקותיו מרוכזות ב"מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה" (ירושלים תשל"ד). הספר נועד לקריינים ולעורכי חדשות, ובו הוראות קצרות ותכליתיות לתקנת הלשון. כפי שצוין בהקדמה ל"מדריך", "אין כאן יומרה להציג את כל תורת הלשון, אלא מבחר של דברים שבִשעתם הצריכו הערה ותיקון. הוֵי אוֹמר, לא לימּוּד אקדמ֫י וּממצּה, אלּא תזכּוֹרוֹת; גם לא קיצּור הדּקדוּק העברי, אלא לקט מִתּוֹכוֹ, ולא תיאוֹריה, אלא הנחייה מעשית; […] כּי התכלית כּאן מעשית בלבד: לסייע סיּוּע מהיר לַמְשדּר, לַקּריין וְלעוֹרך בּמלאכתו וּבִֿשעת צוֹרכּוֹ. בּקיצּור, לא ספר לימּוּד, אלא מדריך".

ההנחיות לא ניתנו לוויכוח. הכול קיבלו עליהם את הנחותיו של בנדויד ברצון ובלא סייג, בבחינת magister dixit – 'כך הורה המורה' – מכוח חוכמתו וסמכותו. לכן אין בספר ניסיון להוכיח ולשכנע אלא לסייע לקיים הלכה למעשה. גם לא נאמר מה מידת החומרה של כל עניין ועניין: מה בגדר ראֵה וקדֵש ומה בגדר עצה טובה, ובאיזו מידה העובר על ההנחיות לוקה – במידת הדין או במידת הרחמים.

ההרחבות – כולן קצרצרות – לא באו אלא לתת סימנים לזיכרון, "תזכורת" בלשונו של בנדויד. לכן, למשל, כדי להורות שלא להשתמש בלשון "(ב)חלקוֹ" כשהכוונה "(ב)חלק ממנו", הסתפק המדריך בעובדה שלמילה "חלק" שימוש אחר שאינו מתאים להוראה המתבקשת, כגון בביטוי "שׂמח בחלקו", והוא מציע תחליפים נוחים מלשון המקורות. ולא ראה להרחיב ולהסביר ולנסות לשכנע בראיות דקדוקיות שהלשון "(ב)חלקו" – כגון "השמיים מעוננים בחלקם" – פסול משום שכינוי הקניין כולל בתוכו את היידוע; "חֶלקוֹ" משמע 'הַחֵלק שלו', והאומר "השמיים מעוננים בחלקָם" כאומר "השמיים מעוננים בַּחלק שלהם".

מהר מאוד עלה לתודעת שוחרי הלשון שמה שיָפה לעורכי חדשות יפה גם ללשון הכללית. וכך קרה שה"מדריך" נהפך לשולחן ערוך לתֶקן הלשון, והטענה "בנדויד סובר" ייתרה את הצורך בהסבר. אלא שמאחורי הפסיקות של בנדויד עומדת השקפה מוצקה ומפורשת על העברית המתעצבת, והתָר אחרי נימוקיו של בנדויד, עליו לעיין בפרק "לקראת עברית אחידה" בספרו "לשון מקרא ולשון חכמים" (תל־אביב תשל"א). להלן כמה וכמה מובאות מספר זה.

במה דברים אמורים? בסגנון.

מובן מאליו שהדקדוק כאן מחוץ לדיון. עורך־קריין שאומר יָכַל או מֵכִּיר או מָקֵל רֹאשׁ אינו ראוי ל"סיוע" אלא לנזיפה. הדברים אמורים בחלופה סגנונית להצעת העורך הזוטר, חלופה בעלת אופי "אותנטי" יותר. מדובר אפוא בתחום הבחירה בין יסודות מתרוצצים. וכאן באה לידי ביטוי העמדה העקרונית של אבא בנדויד.

ראשית – להסתייג מביטויים שיש בהם משום השפעת הלעז. לנו יש הערכה כנה להבעה החופשית, הספּונטנית, ההבעה "בגובה העיניים" של הדובר המצוי. בעצם, מה רע בה?

הינה התשובה של בנדויד בלשונו:

מכיון שרבים הלבטים ועדיין לא הגענו לקבוע דפוס לסגנון עברי, יש שמתעורר רצון לפרוק את העול כולו ולכתוב בסגנון אירופּי, שהוא באמת 'נוח' לדור הזה מכל סגנון אחר. דעה זו הביע בשעתו הפּרופסור קלַוּזנר בתכלית החריפות: "צריך שלשוננו תהא לשון של ממש ולא תערוכה של חיקויים מוצלחים ובלתי מוצלחים לקדמונים. צריך שנדבר ונכתוב כבני חורים, ולא כמשועבדים בה לישעיהו הנביא ולר' יהודה הנשיא". ולא הרגיש הפרופסור הנכבּד שמי שפורק את עולו של ישעיהו ושל ר' יהודה הנשיא עדיין אינו 'בן חורים' כלל… המושג 'בן חורים' אינו פשוט כל כך. אין בעולמנו בני חורים בלשונם. כל איש ואיש עבד הוא להרגלים מסוימים שקלט מסביבתו. אם פלוני חופשי מהשפעתו של ישעיהו הרי הוא משועבד לעיתון רוסי או אנגלי. אין סגנון מעורטל מהשפעות. מי שבוחל בחיקויים מישעיהו ומר' יהודה אינו אלא נותן מקום לחיקויים אחרים: מיידיש או מרוסית, מגרמנית או מפולנית. כלומר: ממיר השפעה עברית בהשפעה לועזית. (עמ' 300–301)

לא בכדי מזכיר קלוזנר את ישעיהו ואת ר' יהודה הנשיא: אלו מייצגים נאמנים של לשון המקרא ושל לשון המשנה, שני הטקסטים שנמסרה לנו בהם הלשון של קדמונינו בהיותה חיה. בעיני בנדויד, זהו המופת היחיד ללשון הראויה להיקרא "עברית":

כי עובדה היא שלא היו ועדיין אין בידינו אלא שני מעיינות לעברית מקורית: המקרא והמשנה. כל מה שנוצר בגולה בימי הביניים אומנם חשוב מאוד, אך לא דוברי עברית יצרו אותה. משפסקה לשון המקרא ולשון המשנה – שוב לא נוצרה עברית 'שלישית' ראויה לשמה, כי לא היה ציבור הראוי להיקרא 'עברי'. על כן לא היתה דרך המלך בכתיבה, אלא קפיצות וסטיות, מדרך לדרך, ממקרא למשנה וממשנה למקרא ומשניהם לארמית. לא היה בעברית שלהם סגנון, אלא גישושי סגנון בלבד. (עמ' 245)

למען הדיוק נראה לי לפרש כאן את המונח "סגנון" כ'תֶקן'. מכל מקום הכוונה ברורה: רק שתי לשונות אלו – לשון התורה שבכתב (המקרא) ולשון התורה שבעל פה (לשון חכמים) – ראויות להיות המופת לעברית אותנטית. שתי לשונות אלו ולא עוד. ומשסילקנו מן השטח את השפעת הלעז, מלאכת הסגנון מצטמצמת אפוא בבחירה בין לשון מקרא ללשון חכמים:

עובדה היא שלפנינו שני מקורות, המקרא והמשנה, שני אוצרות של מלים, שני דקדוקים, שני 'סגנונות', שניהם נעוצים עמוק עמוק במסורתנו ובחינוכנו, ובשום פנים לא נימלט מן ההכרח להרכיבם. אין לנו אלא לשאול: כיצד נעשה את התרכובת? כיצד נמזג את שני פלגי הלשון? (עמ' 263)

התשובה תלויה בגורם שבתחום הרגשות, בטעם האוֹמנותי:

האומר 'הארמוניה' או 'מזיגה' מתכוון לטעום בהן טעם לשבח, והאומר 'שעטנז' או 'כלאיים' טועם בה טעם לפגם. העובדה אחת היא, רק רגשותינו עשויים להשתנות ולפיהם אנו מכנים אותה בשמות שונים. והנה דווקא צד הרגש הוא בעייתנו. (שם)

הבעיה מומחשת בבהירות בטבלה המציגה בשלושה טורים כיצד עניין אחד מובע בשלוש דרכים: בלשון מקרא, בלשון חכמים, בלשון מעורבת מכאן ומכאן. בטבלה מבחר לא מבוטל של דוגמאות – שישים ואחת. מוקד העניין בלשון המעורבת: מה דינו של ביטוי המורכב מלשון מקרא ומלשון חכמים כאחד. דיינו בדוגמאות אחדות מן הטבלה:

בלשון המקרא	בלשון חכמים	מהו לצרף מזה ומזה
מתֵת, מלֶדת, משֶבת יען כי, מפני אשר לפני מזה אחרי מות־ את הדברים האלה האשה הזאת עד כה ועד כה	מליתן, מלילד, מלישב מפני ש קודם לכן אחר מיתת־ דברים אלו אשה זו בין כך ובין כך	מלתת? מללדת? מלשבת? מפני כי? יען ש? לפני כן? אחרי מיתת־? לאחר מותו? דברים אלה? אשה זאת? בין כה וכה? (עמ' 264–266)

וכדי שלא לטפול על בנדויד דברים אשר לא אמר ולא עלו על ליבו, נעיין יפה בדקדוק לשונו. מעירוב הלשונות של ביטוי בעל שני רכיבים עשויות להיווצר שתי גרסאות חדשות; כך, למשל, מעירוב של "אחרי מות־" ושל "אחר מיתת־" יש בטור השמאלי גם "אחרי מיתת־" וגם "לאחר מותו". אבל כנגד "את הדברים האלה" ו"דברים אלו" אין בטור השמאלי אלא "דברים אלה", ואילו "הדברים האלו" אין. ואין זו שכחה בעלמא; צירוף מעין "הדברים האלו" אינו לשון תערובת אלא לשון חכמים צרופה, כגון "הניסים האלו" (משנה פסחים י, ה, וכך מובא בהגדה של פסח – חוץ מהוצאת קורן). והוא הדין לזוג "האשה הזאת" ו"אשה זו" – בטור השמאלי "אשה זאת" בלבד (צירוף כזה יש פעם אחת במקרא: "גפן זאת", תהלים פ 15), ואילו "האשה הזו" אין. מפני שבלשון חכמים צירוף כזה מצוי גם מצוי, כגון "הצַדקת הזו" (בראשית רבה סג, ה). על כך עמד בנדויד עצמו (עמ' 646).

ובנדויד שואל מה דין צירופי התערובת (כולם, שימו לב, בסימן שאלה), וכך הוא מסכם:

ואין כל הרשימה הארוכה הזאת שבטור השלישי אלא מבחר מועט מכל מה שהנחילה לנו הספרות שאחרי התלמוד ומכל הצירופים הנולדים חדשים לבקרים גם בדור הזה. אי אפשר לדון את כל הכּלאיים האלה ודומיהם במידה אחת; אף לא הכול ידונו אותם דין שווה. ידועים לבטיהם וחיבוטיהם של עורכים ומסגננים בשעת מלאכתם, ואם תשאל את פיהם מה טעם הם טועמים בעירובי חומרים כאלה לא תמצא שניים מתנבאים בסגנון אחד. הכול תלוי במידת הידיעה והרגישות במקורות. מי שאינו בקי בכל אחד משני המקורות בפני עצמו אינו מרגיש בכל ההכלאות האלה שום טעם של מין בשאינו מינו. (עמ' 266)

והוא מוסיף ושואל, באמת ובתמים ובלי שמץ קנטרנות:

האומנם חובה היא להנציח את המחיצה שבין שני פלגי הלשון ולעכּבם מלהתערב זה בזה? הלא רק גדולי הידענים והאומנים יוכלו לעמוד בזה. שמא מוטב שנדע פחות ונרגיש פחות בהפרשי היסטוריה שביניהם ובזאת נכשיר את עצמנו לקבל את מעשה ההרכבה במהרה? רגישות בייחודם ורצון למזגם סותרים זה את זה, והוא שורש הבעיה. (שם)

השאלה הזאת, שהיא שורש הבעיה, נותרת פתוחה. אין לאבא בנדויד תשובה עליה. תשובה אין לו, אבל יש לו דעה. ובכן, בלשונו, סייג לתערובת: אידיום (עמ' 266–267).

בנדויד נתלה במופת של ספרות התורה שבעל פה גופה. חכמינו לא נמנעו מלאמץ ביטויים שהתגלגלו אליהם מלשון המקרא, והראו לנו דוגמה "כיצד מערבין". כגון אלו:

זאת/זו: כינוי הרמז "זאת" נעלם כמעט לחלוטין בלשון חכמים, אבל שולט בביטוי "זאת אומרת" ('מכאן אתה למד'). על כך אומר בנדויד:

אין אפוא כל טעם 'לשכלל' את לשון התלמוד ולומר 'זו אומרת' למען השיטה. […] אין אתה חייב להיות תלמודי יותר מן התלמוד. (שם)

(ואגב, הוא הדין לפוסלים את הצירופים המיודעים "הדברים האלו", "האישה הזו", שנזכרו למעלה.)

כן/כך: יש המתקנים וקובעים "אם כך" מתוך דבקות־יתר בלשון חכמים.

אבל הצירוף 'אם כן' נוהג במקרא ובתלמוד כאחד, ועל כורחך אתה אומר ש'אם כך' גרוע מכלאיים: הכּלאיים לפחות הם גדלים מעצמם, וכאן סירוס של אידיוֹם בזרוע. וכן אין טעם לתקן את התלמוד תיקון יתר ולומר 'אפעלפי כך' במקום הצירוף הרגיל בפי התנאים 'אפעלפי כן' ובפי אמוראי ארץ ישראל 'אפילו כן' – 'כן' ולא 'כך'. (עמ' 267)

עתה/עכשיו:

מלת 'עכשו' ירשה, כידוע' את מקומה של 'עתה'. ועם זה נשתיירו בתלמוד הביטויים 'אמור מעתה', 'אלא מעתה', שמשמעם 'אם כן'. […] יתרה מזו, אם נטבע מטבע בלשוננו לומר 'מעתה ועד עולם' (8 פעמים במקרא), היש טעם וריח להמיר מקרא זה ולחדש נוסח כעין משנתי: 'מעכשיו ועד עולם'? (שם)

לסיכום:

בדוגמאות כאלה הגענו לגבול של איסור והתר מבחינה אֶסתטית. בספר דקדוק לא תמצא כתוב עד היכן מותר לערבב את שני פלגי הלשון, אבל חיבּת הרציפות בסגנון היא המכתיבה את בעל הטעם ומדריכתו היכן להיזהר מפני חידוש יתר. (שם)

שימו לב: "מבחינה אסתטית", "חיבּת הרציפות בסגנון", "בעל הטעם". ולא בטעם אסתטי בלבד הדבר תלוי, אלא אף בחוכמה ובטקט:

בעיית מיזוג הלשון דומה במהותה לבעיית מיזוג העליות: מצד אחד הכּורח ההיסטורי להתמזג ומצד אחר הצורך לשַמר נכסי תרבות וערכי סגולה המיוחדים לכל עדה ועדה: זה דילֶם חמוּר המצריך חוכמה וטאקט ולא מעט מזל כדי לצאת ממנה בשלום ושלא להתקפח מכאן ומכאן. גם באיחוד שני ענפי הלשון צריך זהירות מרובה וטעם שקוּל שלא להרכיבם זה על גבי זה בחיפזון אגב שבירת אידיוֹמים נאים וצירופים מועילים המיוחדים לכל אחד משניהם – ועם כל זה לגדל יציר אורגאני אחד והארמוני. זה סוד מעשה מרכּבה בלשון, שכיום הזה אין יודע כיצד הוא עתיד להתגשם ומה צורה ילבש. (עמ' 267)

מה יש ללמוד מסופרים אוֹמָנים?

לדעת בנדויד יש לשאוב השראה מסופרים אומנים שהשכילו לשלב את שני מקורות העברית שילוב הרמוני:

לפי שעה מותרים אנו לשאול כיצד עשו זאת עד עכשיו כותבי העברית ה'הארמונית' בפּרוֹזא, מסוגו של אחד־העם בפובליציסטיקה, ובפּרוֹזא אמנותית ביאליק ושלונסקי – כיצד השיגו הם את הפשרה? (שם)

וכאן פרס לפנינו בנדויד כמה וכמה דוגמאות מתוך הפרוזה של ביאליק.
ראשית – שמירה על זכרֵי ביטויים מהמקורות:

ויאמר עוד לכלות נפשם בשממון ולהמיתם מיתה ממושכת ברעב ובצמא, – ולהלן: …פקו ברכּיהם ונפלו ארצה, ומתו מות־זוועה על ארץ ברזל… ("מגילת האש", פרק ד)

'מיתה' לשון משנה, 'מות־' לשון מקרא. להלכה אפשר להמירם זה בזה: ולהמיתם מוות ממושך, ומתו מיתת־זוועה. אבל מי שטעם טעם של זכרי ציטאטים אינו בן חורין לעשות כן. באגדות החורבן שבפתיחה למגילת איכה מסוּפּר: והרגום בכל מיתות משונות – במשמע 'המָתות', ואסוֹציאציה זו דיה להכריע במגילת האש האפופה כולה אגדות החורבן. ולהפך זֵכר הפסוק "תמות נפשי מות־ישרים" דיו להכריע לומר 'מתוּ מוֹת' ולא 'מיתת'. (שם)

שנית – שילוב בהדרגה ולא בקפיצה.

עתה נדגים שילוב אחר שבפתיחת 'אריה בעל גוף':

בבוקר־בבוקר, כשהחמה מטפטפת בחלון…

הפתיחה בלשון המקרא (בלשון חכמים: בכל בוקר ובוקר, או משחרית לשחרית), אבל משהגיע ביאליק למילה המשנתית 'חמה' (שכיחוּתה במקרא מועטת ולא טיפוסית) ולהמשכה המשנתי 'מטפטפת' (במקרא: נוטפת) – שוב לא מצא טעם לצרף: 'כאשר החמה…'. מלת 'כש־' המשנתית כבר היא מצויה בקוהלת ואין כמוה מעבר טוב מן הפתיחה המקראית ('בבוקר־בבוקר) אל ההמשך המשנתי ('החמה מטפטפת').

עניין זה של חומרי־מעבָר מסגנון למשנהו גם הוא אחד מכּבשוניה של העברית ההארמונית. (עמ' 268–269)

הדוגמה הבאה היא שוב מתוך "מגילת האש":

וּכשנצנץ השחר על ההרים, ואדים חוורוורים פשטו בעמקים – ויקשטו יַמי הלהבה… (פרשה ב, פתיחה)
וּכשהרחיק העלם ללכת – וירא והנה… (פרשה ו, פתיחה)

הפתיחות מלשון האגדה ('וכש…') והמשכיהן בו"וי היפוך נראים כנוגדים זה את זה. יכול היה ביאליק להיחלץ מן הקושי ולפתוח כאן, כמו בפתיחה ו: וכאשר הרחיק העלם ללכת, וירא… – ונמצא הכול מקרא טהור. אבל שוב, ביאליק כדרכו לא ביקש לו פתרונות קלים, אלא העדיף להשרות על מגילת האש מרוח אגדות החורבן: כשחרב הבית בראשונה… וכשגרמו העוונות… וכשנכנסו גויים להיכל… וכו', שורה ארוכה של 'וכש־' כמין 'בּאססוֹ אוֹסטינאטוֹ' מתחת למנגינות־הנכאים. אבל כיצד קפץ מפתיחה זו, מלשון האגדה, אל ו"וי ההיפוך שבהמשך? כאן עיקר ה'סוד' שבטכניקה, שלא בקפיצה הגיע, אלא במעבר מודרג: וכשהרחיק (משנה+משנה־מקרא) העלם (מקרא) ללכת (מקרא) וירא והנה (מקרא). […] יש כאן כמין ריפוד של חומר רך באמצע כדי שלא להביא את שתי המרכּבות לידי התנגשות. (עמ' 269)

"בַּסּוֹ אוֹסטינטו" – 'בס עִקש, החוזר ומשמיע קטע קצר' (על פי מנשה רבינא, מִלון למוסיקה, תל־אביב תשל"ז), ממחיש היטב את הטעם שטועם בנדויד, שהיה בן בית בעולם המוזיקה, בקטע הנזכר של "מגילת האש".

בהשראת הדימוי המוזיקלי הזה אני מבקש להציע עוד דימוי מוזיקלי כדי להמחיש את הטכניקה של "ריפוד" המעבר מסגנון אחד לסגנון אחר: המוֹדוּלציה – 'מעבר מטונוּת אחת לשנִיה. סִלוּם' (על פי מ' רבינא, שם). כדי למנוע את הצרימה שבמעבר הרצוף בין שני קטעי מנגינה שהולחנו בשני סולמות שונים, המלחין עשוי לשבץ ביניהם צלילים נֵיטרליים אחדים המשותפים לשני הסולמות. (ליבי אומר לי שאבא בנדויד היה מקבל את הדימוי בחיוך של הסכמה.)

מכיוון שמדובר באומנות, הרי הדבר תלוי בטעמו ובכישרונו של הסופר:

ואולם בעצם הטכניקה בזאת שבּהרכּבת חומרי לשון, בשיעוריהם של מקרא, של משנה ושל חומר בידוד ניטראלי ביניהם – בזה חלו שינויים דקים מאז מנדלה ועד ביאליק ועד ברקוביץ' ועד ימינו. אם יקרא אדם בדבריהם ועיפרון צבעוני בידו ויסמן את שיבוצי המקרא, למשל, באדום, את המשנה בכחול ואת החומר הניטראלי שביניהם יניח שחור כמות שהוא, הרי זה יוכל לצורכי סטאטיסטיקה למדוד בסנטימטרים ממש את התמורות שחלו במידותיהם של כל אחד משלושת המרכּיבים, אורכּם, תכיפותם וצפיפות סירוגיהם. (וכדאי היא לשוננו המחודשת שתיחקר מבחינה זו, בשיטות מתימטיות). (עמ' 269–270)

(לא ידוע לי שמחקר כזה נעשה עד היום.) המגמה היא מן השיבוץ הגס ועד לכדי ריסוק אבני הבנייה של הלשון:

בשנים המעטות שממֶנדֶלֶה ועד ביאליק (וגם בהמשך יצירותיו של מנדלה עצמו) נשתכללה, כאמור, אמנות זו של שיבוצים, באופני הרכּבתם ובפּרוֹפּוֹרציוֹת של אבני התשבץ עצמן. כידוע יש מלאכת פּסיפס שאבניה גדולות, מגושמות וקבועות וקשה להרכּיב מהן תמונה עשירה רבת גוונים וגוֹני ביניים; ויש מלאכת פּסיפס שצרוֹרוֹתיה קטנטנים, שאין צורתן גיאומטרית וקפואה, אלא כל אחד ואחד מגורָר ומלוטש לצורכּו ולמקומו, ועל ידי הדבקת רסיסי־רסיסים עולה בידי האמן להציג את כל גוֹני המעבָר כבתמונה פּלאסטית. שלא כתשבץ של שברי פסוקים גסי־ממדים בלבד בתחילת סיפוריו הקטנים של מנדלה אתה מוצא בביאליק גם רסיסים זעירים, רמזים דקים, זכרי לשון מעוּדנים. אין הם בולטים בחדוּתם ובאיבּון צורתם, אלא משתלבים ומסתתרים אי־שם בין שכניהם, ורק בהַצנע נותנים מבּרקם על עצמם ועל סביביהם. גם זה אחד מ'סודות' לשונו של ביאליק, שאף כי גם דבריו עשויים חומרי תשבץ, מכל מקום עדינוּת מלאכתם כמוה כמעשה המכחול בתמונה של ממש. (עמ' 270)

ומכאן קצרה הדרך לריסוק הגמור של אבני הבנייה של הלשון:

כיווּן אחד הוא בתהליך בכללו, למן צירוף של חלקי פסוקים ומאמרי חז"ל גדולים וקפואים ועד לביקוע של חומרי הלשון לחלקיקיהם ועד לאַטוֹמיזאציה גמורה. (שם)

ואם נחזור לדימוי המוזיקלי, הרי, למשל, הצלילים הראשונים של "טריסטן ואיזולדה" של וגנר, שאינך שומע בהם מה הסולם ומה המודוס והמקצב שהם מבשׂרים להמשך האופרה, כאילו איבדה המוזיקה את המשען האיתן של יסודותיה.

זה הסיכוי וזו הסכנה של התהליך:

תהליך זה של התפרקות חומרי הלשון מחלקי פסוקים לשיבוצים קטנים ומשיבוצים לצירוף חופשי ופשוט – לאמיתו של דבר הוא מסייע למעשה המיזוג. שכן להרכּבת שיבוצי לשון דרושה יד אמן, ואילו מלים פרודות וקטנות שאין בהן מטען כבד, הן מתערבות על נקלה וצירופיהן באים מאליהם, אפילו בידי הדיוט. אבני הפּסיפס הגדולות והבינוניות הן־הן אפוא אבני הנגף בדרך למזיגה. אבל בניפּוּצָם יש סכנה שמא יוגרסו עד כדי חצץ. משאתה בולל את כל חלקיקי הלשון מכל המחצבים במכונה מערבלת אחת, איבדתָ ייחודה של כל אבן טובה, ובמקום פּסיפס נאה מלאכת מחשבת תהיה לשון אחידה, יצוקה ובריאה כביטון. (עמ' 271)

אלו אפוא שני ראשיו של החבל: לשון קשה וצבעונית מכאן ולשון קלה וחיוורת מכאן. היש תקווה להכרעה?

אין לנו אלא להתנחם בתקווה, שעוד עתידים לקום אמני לשון גדולים שיפלסו לפנינו את הדרך הרצויה ביותר בין שני שביליה ההיסטוריים של הלשון. (שם)

כן יהי רצון.