"להחזיק מעמד, לשמור על הגחלת"
בתאריך כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.48) כתב מתל אביב מזכיר ועד הלשון פרופ' שמואל אייזנשטדט אל נשיא הוועד פרופ' נפתלי הרץ טורטשינר (לימים טור־סיני), שישב בירושלים. המכתב נכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות ובשעה שירושלים הייתה נתונה במצור. בתקופה זו התקיימה הפעילות של ועד הלשון העברית בשתי לשכות: בירושלים ובתל אביב, ומן המכתב עולה שמחמת המלחמה התרופף הקשר בין הלשכות ופעילות הוועד לא התקיימה כסדרה.
במכתבו נתן אייזנשטדט ביטוי לאירועי הזמן, ועמד על המחסור החומרי ועל תנאי החיים הקשים של תושבי ירושלים:
אחרי הפסקה כה ממושכת וקשה אני רואה שוב את כתב־ידך, שומע הדים עמומים של פעולתך החרוצה ואני יכול לשוב להתכונן לימים של פעולה משותפת, לאיחוד חזית פעולתנו בירושלים ובתל אביב. מדי זכרנו פה את סבל ירושלים ואת עינויי עמנו בתוכה זכרנו תמיד אתכם ואת סיבלכם האישי, את מחסוריכם ואת התנאים האיומים שבהם הוטל עליך ועל שאר חברינו לפעול את פעולתם. לפני הפסח הכינונו חבילות מזון בשבילכם ובשביל עובדי הוועד, אלא שהשיירות בוטלו ולא היה בידינו להקל עליכם אף במעט.
לדברי אייזנשטדט, גם תושבי תל אביב סבלו אז ממחסור ומסַכנות, ובעטיים התקשה הוועד לפעול:
גם בחלקנו נפל כאן סבל לא מעט. בתנאי סכנת־חיים וחוסר מקורות חמריים קבועים, יאוש ואזלת־יד מצד חברי הוועד המרכזי, היה מוטל עלי, בעזרתם הנאמנה של עובדי לשכתנו, להחזיק מעמד, לשמור על הגחלת, לקיים במידת היכולת המאקסימאלית את הקשרים עם ירושלים, עם הסניפים והמורשים בעיר ובכפר, עם הציבור והעתונות, עם ידידינו בחוץ לארץ, – ועל כולם עם מוסדות ממשלתנו וצבאנו ולהעמיד לרשותם את המנגנון המדעי שלנו, שהם זקוקים לו, אף בטרם היות היכולת בידם לספק לנו את תקציבנו הסדיר.
אייזנשטדט ציין במכתבו את ההערכה של מוסדות השלטון אל ועד הלשון, והביע תקווה שעם התייצבות המצב יקבל הוועד תקציב קבוע, אשר יאפשר פעילות סדירה:
מוסדות הממשלה המרכזית ושרות הביטחון מכירים ומעריכים את פעולתנו. מעמדנו במדינה ובתקציבה מובטחים לנו לעתיד לבוא ועלינו להחזיק מעמד בתקופת המעבר. נקווה, כי היא לא תארך יותר זמן רב.
עוד עמד אייזנשטדט על חלוקת התפקידים העתידית הרצויה של לשכות ועד הלשון. לדבריו, עם הסדרת הפעילות תתמקד הלשכה בירושלים במחקר בלשני, ואילו הלשכה בתל אביב תתמקד בפרסום ובהסברה ותעמוד בקשר עם יישובים בארץ, עם מוסדות המדינה ועם יהדות התפוצות:
בנוגע לחלוקת הרשויות בין ירושלים ותל אביב, הרי חלוקה זו נקבעת והולכת מאליה על ידי עצם המצב המדיני. עתידה ירושלים להיות בעיקר מרכז של מדע ומחקר עיוני, ותל אביב – מרכז לחיים המדיניים, השימושיים, המשקיים. עלינו יהיה, איפוא, לקיים בירושלים את מרכז העבודה הבלשנית העיונית והמחקרית ובתל אביב מרכז מקביל בעל כיוון יותר שימושי וכמו כן את מרכז הפירסום וההסברה, את מרכז הקשרים הלשוניים השוטפים עם נקודות הישוב, עם מוסדות המדינה ועם היהדות בתפוצות. ואין כאן מקום להתחרות, כי כל אחת הלשכות תשלים זו את זו. הצד השווה שבשתיהן, כי כל אחת מהן תהיה זקוקה לציוד מדעי ואירגוני מתאים ולתקציב בטוח ומספיק לצרכי העבודה המתרחבת.
בסיפה של המכתב דן אייזנשטדט בצורך הדוחק לפרסם מילון למונחי משפט, שיעמוד לרשות מוסדות הממשל:
בין שוועד הלשון נותן עזרה ארעית וחלקית למוסדות הלאומיים בשטח המדע המשפטי ובין שאינו נותן (אין לנו כאן כל ידיעה ברורה על מצב הדברים), שאלתו של המקצוע החיוני ורחב־הידיים הזה בעינה עומדת. הממשלה זקוקה לעזרה יסודית, מקיפה ומסועפת, ועל יסוד נסיוננו אנו יודעים, כי עזרה כזו אינה יכולה להנתן בזמן קצר ובצורה חטופה וכי כל ועדה צריכה לשבת שבעה נקיים על מערכת המונחים.
אייזנשטדט, שהיה משפטן, הציע להוציא לאור את החוברת פרי עטו "אוצר מונחי המשפט", כדי שתשמש את הממשלה עד שתושלם עבודה יסודית של ועדה למונחי משפט. ואולם נראה שהצעתו לא התממשה. מילון המשפט של האקדמיה ללשון העברית – ממשיכתו של ועד הלשון – פורסם בשנים תשי"ז, תשי"ח (1957).
במכתב נזכר ד"ר ע' אייזן, שלימים עברת את שם משפחתו ל"איתן"; ובשולי המכתב אף מצויות כמה מילים אישיות שכתב לטורטשינר בכתב ידו ובחתימתו. עלי איתן עבד בוועד הלשון וריכז ועדות מינוח שפעלו בתל אביב, ובשנת 1945 התמנה למזכיר המדעי בלשכת תל אביב. בשנת תשל"ג נבחר לחבר האקדמיה ללשון העברית. איתן היה חבר סגל בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1971 נתמנה לפרופסור.
שמואל אייזנשטדט
שמואל אייזנשטדט (1886–1970) נולד בעיר בוריסוב שבמחוז מינסק. בילדותו למד עברית, רוסית ויידיש, וכבר בגיל תשע כתב שירים בעברית. משחר נעוריו ידע אייזנשטדט שבבוא היום יעזוב את רוסיה ויבנה את חייו בארץ ישראל. בשנים 1912–1914 הוציא ברוסיה את "שחרית" – ירחון עברי לנוער, וניהל את הלשכה של חברת "תרבות" ואת המכון לחקר הלשון העברית "שפתנו". אייזנשטדט ניהל את המחלקה העברית והיהודית של הספרייה על שם רומיאנצוב במוסקווה.
פורסם בתוך: "איש חזון ומעשה: חייו ופועלו של פרופ' שמואל אייזנשטדט", פתח תקווה תשנ"ט
ב־1925 עלה אייזנשטדט לארץ עם רעייתו רוזה ושני ילדיהם, וזמן קצר לאחר מכן החל לעבוד בניהול הלשכה המרכזית של ועד הלשון העברית. בתפקיד זה עבד במשך עשרים ושבע שנים, עד 1953. אייזנשטדט היה שותף בארגון קורסים ללימוד עברית, הוציא לאור את הרבעון "לשוננו" ואת הקונטרסים "לשוננו לעם", פרסם כעשרים מילונים לתחומים שונים ועסק בפעילות השוטפת של ועד הלשון העברית. את עבודתו בוועד הלשון סיכם בספרו "שפתנו העברית החיה" (1967).
במאמר שכתב כשמלאו לו שבעים סיפר אייזנשטדט על פעילותו בוועד הלשון:
במשך 27 השנים שבהן ניהלתי את לשכתו המרכזית של ועד הלשון כיוונתי את הגה הפעולה הלשונית בשני הכיוונים המשלימים זה את זה: מן הספרות ההיסטורית והמחקר הלשוני אל העם, ומן העם – אל הספרות ההיסטורית והמחקר הלשוני. הסינתזה והמזיגה שבאה בעקב פעולה זו, הביאה פירות מבורכים למכביר. בדרך זו צריכים גם להבא ללכת חוקרי הלשון, שלובי זרוע עם העם הדובר עברית, עם ציבור העובדים והאינטליגנציה העובדת. זהו ייעוד לאומי וסוציאלי רב ערך אשר יוסיף לפתוח אוצרות חיים ואוצרות לשון, ויעמיד אותם לשירות ההמונים, הצועדים לקראת עצמאות אמת, שלום ויצירה בכל ענפי החיים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים. לתהליכי יצירה אלה יוסיף העם לתת ביטוי לשוני משוכלל ויתרום את תרומתו הגדולה לתקומתה השלימה של לשון הדיבור העברית החיה.
ב־1974 כתב פרופ' זאב בן־חיים, הנשיא השני של האקדמיה ללשון העברית, על שמואל אייזנשטדט:
אף שלא היה בלשן מקצועי, ובתור חוקר היה עיסוקו במדעי המשפט והחברה, הרי היה בכל לבו קשור לעניין הלשון העברית ומעורב בכל פינות עשייתה. (…) עם היותו חוקר על פי אופיו וטיבו, לא היה סגור בארבע אמות מחקר, אלא לבו היה ער לצורכי הציבור, ותמיד היה מוכן לשרתו ולעולם לא חס על כבוד עצמו. (…) האקדמיה תזכור לשמואל אייזנשטדט את חסר פעילותו ללשון העברית, את אהבתו ומסירותו לה, את לכתו אחריה למדבר ובארץ זרועה.
כתבה: נטע דן
