ואלה שמותיהן

העברית עא, א (תשפ"ד), עמ' 30–42

לקריאת המאמר

בתהליך השיבה לציון עסקו בין השאר בשאלת השמות הפרטיים ושמות המשפחה – אם עליהם להיות עבריים אם לאו. רבים – נשים וגברים – שינו את שמם הפרטי לשם עברי, ורבים אף יותר עברתו את שם משפחתם. החוקרים את התופעה הזאת מסמנים את ראשית התהליך באליעזר בן־יהודה, שעם עלותו ארצה בתרמ"ב (1881) עִברת את שם משפחתו מפרלמן לבן־יהודה. בעקבותיו עשו כן עוד מאנשי העלייה הראשונה והשנייה ובהם: דב ליבוביץ, שעברת את שם משפחתו לאריאל, דב לובמן שעברת את שם משפחתו לחביב, וכמובן דוד גרין שהיה לבן־גוריון ויצחק שהיה לבן־צבי.

לדברי אהרון ראובני, עם הקמת המדינה נשאו כשליש מן התושבים היהודיים שמות משפחה עבריים. לעומת זאת נראה היה שרק מעט נשים עברתו באותם ימים את שם משפחתן מתוך תחושת מחויבות לערכי הציונות. והינה בחיפוש מקיף בעיתונות העברית של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים נמצאו כ־400 נשים בארץ ישראל ובארצות הגולה, שבחרו שם משפחה עברי החתום בסיומת הנקבה ־ית.

במאמר סוקרת המחברת את התופעה, את שורשיה ואת דרכי היצירה השונות של שמות המשפחה הללו.