בלשן ובלש
בלשנים הם כידוע מלומדים העוסקים בחקר הלשונות. כיום אולי נדמה שהמילה בַּלְשָׁן קשורה לפועל לִבְלֹשׁ, כי הבלשן בולש אחר המילים וגלגוליהן, אבל מקור המילה בלשן אחר, והיא קשורה לאחת הדמויות המרכזיות במגילת אסתר.
בספר עזרא ושוב בספר נחמיה נזכר אדם בשם מָרְדֳּכַי, שהוא ככל הנראה מרדכי אחר מן המוכר לנו ממגילת אסתר. ברשימת ראשי העולים לארץ "מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה" אשר באו עם זרובבל בעקבות הצהרת כורש נמנים: "יֵשׁוּעַ, נְחֶמְיָה, שְׂרָיָה, רְעֵלָיָה, מָרְדֳּכַי, בִּלְשָׁן, מִסְפָּר, בִּגְוַי, רְחוּם, בַּעֲנָה" (עזרא ב, ב; ובדומה לכך בנחמיה ז, ז). מרדכי ובלשן הם אפוא שניים מעולי שיבת ציון, וכמו שאר האנשים הנמנים בפסוק, אין הם מוכרים מהקשרים אחרים בתנ"ך.
ואולם כדרכם של הדרשנים הקדומים אוחדו שתי הדמויות המקראיות בעלות השם מרדכי: מרדכי מעולי בבל ומרדכי ממגילת אסתר, ובשם בִּלְשָׁן הם ראו כינוי שלו: מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן. במסכת מנחות בתלמוד הבבלי נאמר שמרדכי ידע שבעים לשון, וכמוהו גם שאר חכמי הסנהדרין, כדי "שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן" (סה ע"א). מרדכי כונה בִּלְשָׁן כי היה, על פי מדרש שמו בארמית, "בָּיֵיל לִישָּׁנֵי", כלומר "בולל ומערבב הלשונות" (רש"י). במחקר המודרני יש הרואים בזה דרשה המבוססת על ביטוי מן האכדית – bēl lišāni – כלומר 'בעל לשון', יודע לשון זרה.[1] כך או כך, לפי חז"ל הכינוי בִּלְשָׁן ניתן למרדכי היהודי על שום ידענותו המופלגת בלשונות העולם.
בעקבות המדרש אפשר למצוא בַּסִפרות העברית לדורותיה את לשון השבח 'כמרדכי בלשן', למשל בניסוחים החביבים האלה: "נָאֶה דַּרְשָׁן, כמרדכי בלשן"; "חַד פַּרְשָׁן, כמרדכי בלשן"; "קנקנן חדש מלא ישן, כמרדכי בלשן".
עם הזמן התקצר 'מרדכי בִּלְשָׁן' למילה 'בלשן' לבדה – לציון אדם הבקי בלשונות, ובפרט לציון חוקר לשונות. כך למשל כתב המשכיל מרדכי אהרן גינצבורג במכתב משנת 1839 (הובא בחיבור 'ארץ קדומים'): "ובתוכם גם הבלשן הגדול שר החכמים געזעניוס".[2] כמו כן חל שינוי בניקוד המילה: לא עוד בִּלְשָׁן בחיריק כשם הפרטי, כי אם בַּלְשָׁן בפתח, על דרך משקל פַּעֲלָן, המציין בעלי תכונה או מקצוע, כמו למדן, שקדן, אספן, רקדן, ספרן. היו מי שערערו על הכינוי הזה משום שאין הוא הולם את בִּלְשָׁן שבמקרא, והציעו תחתיו לַשָּׁן ולַשָּׁנוּת – אבל הצעות אלו לא קנו להן שביתה בלשוננו.
ומה בנוגע לפועל בָּלַשׁ? מילים מן השורש בל"ש אינן מופיעות במקרא, ואולם בספרות חז"ל בא הפועל בָּלַשׁ בהוראת 'חיפש ובדק היטב'. פועל דומה מוכר מן הארמית; כך למשל הפסוק "וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא" (בראשית לא, לה) מיתרגם אצל אונקלוס "וּבְלַשׁ וְלָא אַשְׁכַּח". מכאן מוצאים בספרות חז"ל גם את שם העצם בַּלָּשׁ לציון 'מוכס או גובה מטעם השלטונות' ובַלֶּשֶׁת או בּוֹלֶשֶׁת לציון קבוצת בלשים. המילה בלש אומצה בעברית החדשה במשמעות 'שוטר חֶרֶשׁ' או 'חוקר פרטי המספק שירותי מעקב'.
[1] ואומנם בספרות המסופוטמית מתועד השם התאופורי Marduk bēlšunu, היינו 'מרדוך הוא אדונם', ואפילו רק השם המקוצר bēlšunu, וגם לפי זה קשה להכריע אם מדובר באדם אחד או בשניים.
[2] וִילְהֵלְם גֵּזֶנְיוּס, חוקר המקרא והלשונות השמיות, שעד היום נחשב לאחד המשפיעים ביותר בתחום.
