נוחות ונוחיות

רבים שואלים אותנו מה עדיף לומר 'שבו בנוחות' או 'שבו בנוחיות', 'חשתי אי־נוחות' או 'חשתי אי־נוחיות', 'לנוחותכם' או 'לנוחיותכם'.

נקדים ונאמר שאף שיש העדפה מסוימת לצורה נוֹחוּת (כפי שיוסבר להלן) אין לפסול את הצורה נוֹחִיּוּת, ואם כן שתי הצורות טובות לשימוש.

את הצורה נוֹחוּת קל להסביר: היא נוצרה משם התואר נוֹחַ בתוספת הסיומת ־וּת המציינת הפשטה. כמוה כמילים אחרות שבהן נוספה ־וּת לשם תואר ליצירת שם מופשט: חָבִיב–חֲבִיבוּת, חַד–חַדּוּת, קַל–קַלּוּת.[1]

לעומת זאת את הצורה נוֹחִיּוּת קשה יותר להסביר, שהרי בבסיסן של צורות מופשטות בסיומת ־ִיּוּת עומד בדרך כלל שם תואר בסיומת ־ִי. למשל: אִטִּי–אִטִּיוּת, בֵּינוֹנִי–בֵּינוֹנִיּוּת, זוּגִי–זוּגִיּוּת. אם כן במקרה שלנו היינו מצפים למצוא את שם התואר נוֹחִי כבסיס, ואולם במילונים העבריים צורה זו אינה מתועדת (ולמעשה גם אינה צפויה, שכן המילה נוֹחַ עצמה היא שם תואר, ואין אפוא צורך להוסיף לה את הסיומת ־ִי).[2]

נראה ששתי המילים נוחות ונוחיות התחדשו פחות או יותר באותו הזמן. שתיהן מתועדות במילונו של יהודה גרזובסקי (גור) במהדורת תרצ"ה (1935), ומכאן ואילך בכל המילונים שנדפסו. את שתי הצורות אפשר למצוא בלשון העיתונים למן שנות העשרים של המאה העשרים. הינה כמה דוגמאות:

• למה תסבל תנודות על הדרכים הקשות בשעה שתוכל לנסע בנוחיות רבה על צמיגים רחבים המקבלים לחץ איזה שהוא? (דאר היום, 5 בספטמבר 1924)
• (פרסומת לגרביים) הרי לכם גרבים לגברות ולגברים, לצעירים ולבאים בימים היודעים מה גדול ערכם של פרטי-הלבוש. נוחיות אמתית בתוספת יופי וחסכון. (דאר היום, 22 בינואר 1926)
• חדר־קריאה במובן השלם של המלה, מסודר בנוחות אלימנטרית, לפחות, טרם קיים בארץ… (דבר, 20 בדצמבר 1928)

נזכיר עוד את הצירוף חדר נוחיות ובקיצור נוחיות ששימש משנות השלושים של המאה העשרים כינוי לבית שימוש – ועודנו משמש פה ושם במשמעות זו. משנות החמישים אפשר למצוא גם חדר נוחות במשמעות זו. נראה ששימושי הלשון באנגלית restroom ו־conveniences הם שהולידו כינויים אלו בעברית.

המילה 'נוחיות' אינה המקרה היחיד של חוסר התאמה בין השם המופשט לשם התואר הקשור אליו: כנגד שם התואר עֵרָנִי בעל הסיומת ־ִי בא השם המופשט עֵרָנוּת (ולא כמצופה עֵרָנִיּוּת). בדומה לכך כּוֹחָנִי – כּוֹחָנוּת (לצד כּוֹחָנִיּוּת). ברחבי המילון העברי יש עוד מילים אחדות בסיומת ־ִיּוּת שאין בבסיסן מילה בסיומת ־ִי: אִישִׁיּוּת (הגזורה כנראה ישירות מן 'איש'), קוֹמְמִיּוּת (מן המקרא). כך גם אפשר למצוא שמות אחדים בסיומת ־אוּת שאין בבסיסם מילה בסיומת ־ַאי: שָׂדָאוּת, תַּלְמִידָאוּת.

במקרים אחרים שבהם משמשות שתי צורות בסיומת ־וּת ובסיומת ־ִיּוּת – ללא הבדל משמעות – כל אחת מן הצורות נגזרת מבסיס אחר. לדוגמה: גְּאוֹנוּת (מן גָּאוֹן) – גְּאוֹנִיּוּת (מן גְּאוֹנִי); חוֹלְמָנוּת (מן חוֹלְמָן) – חוֹלְמָנִיּוּת (מן חוֹלְמָנִי); אֶפִּיקוֹרְסוּת (מן אֶפִּיקוֹרוֹס) – אֶפִּיקוֹרְסִיּוּת (מן אֶפִּיקוֹרְסִי).[3]

_________________________________________________________________

[1] צורת הרבים של נוֹחוּת היא נוֹחוּיוֹת; בעבר נוקדה נוֹחֻיּוֹת, ואף נהגו לכותבה ללא וי"ו בלי ניקוד: נוחיות. כתיב זה זהה לכתיב המילה נוחיוּת.

[2] להפתעתנו מצאנו בעיתונות של ראשית המאה העשרים פה ושם את צורת הרבים "נוחיים" בשתי יו"דים, ואף את צורת הנקבה "נוחית" ("הודות להשפעתו האטית של הלך־הרוח האידי, החלה גם העברית לקבל קמעה קמעה צורה יותר ויותר נוחית ויותר ויותר קרובה אל החיים היום-יומיים", העולם, 27 בינואר 1928).

[3] יש גם זוגות מילים הנבדלות במשמעותן, כגון אֱנוֹשׁוּת (מן אֱנוֹשׁ) לעומת אֱנוֹשִׁיּוּת (מן אֱנוֹשִׁי), (תורת ה)יַחֲסוּת (מן יַחַס) לעומת יַחֲסִיּוּת (מן יַחֲסִי), מַמְזֵרוּת (מן מַמְזֵר) לעומת מַמְזֵרִיּוּת (מן מַמְזֵרִי), מִינוּת (מן מִין במשמעות כופר) לעומת מִינִיּוּת (מן מִינִי שנגזר מן מִין במשמעות סקס).​