שְׁחוֹרָה — כינוי למשקה העשוי מקפה

אקדם 60, תשע"ח (2018)

לשונות היהודים הן אוצר בלתי נדלה למכמניה של הלשון העברית לתקופותיה, ובכלל זה הערבית של יהודי תימן. אחד המרכיבים העבריים שנשמטו מספרו של יהודה רצהבי "אוצר לשון הקדש שלבני תימן" (תל אביב תשל"ח) הוא הערך הנידון להלן.

כינויים לקפה בעת החדשה

כינויים אחדים למשקה הקפה מצינו בספרות העת החדשה, ומילת הערך 'קפה' משמשת בהם במין הנקבה. המקור לשימוש העברי במין הנקבה מצוי במקבילה הערבית 'קַהְוַהּ סַוְדַּא' قَهْوَة سَوْداء (מילולית: קפה שחורה).[1] לפיכך, אין פלא כי פוסקים בני המאות השמונה־עשרה עד העשרים משתמשים בביטוי 'קפה שחורה'.[2] אף בעברית של 'היישוב הישן' בכלל, ובסביבות ירושלים בפרט, שימש הביטוי 'קַהְוָה שחורה'.[3] כך למשל כותב פינחס פלאי על תיקון ליל שבועות בקרב תימנים בשכונת 'נחלת צבי': "בקיטון צדדי שפתו נשים קומקומים של קהוה שחורה ונערים יחפי רגלים חלפו ורצו בין הקהל וחילקו לאיש ואיש ספלי קהוה מהבילים".[4] מאוחר יותר שינה הקפה את מינו למין זכר, ונתקבלו כינויים נוספים למשקה זה: 'קפה ערבי', 'קפה תורכּי', 'קפה שחור', 'קפה בוץ'.

על הקפה בתימן

מעץ הקפה מכינים בתימן שני סוגי משקאות: (א) קַהְוַתּ קִשְׁר (قَهْوَة قِشْر) — משקה סמיך העשוי מקליפות הקפה (קִשְׁר, قِشْر), וצבעו חום־אדמדם. משקה זה נחשב עד היום למשקה הלאומי של תימן; (ב) קַהְוַהּ סַוְדַּא (قَهْوَة سَوْداء) — משקה העשוי מפולי הקפה (בֻּןּ, بُنّ) שנשחקו לפני הכנתו. פולי הקפה שנוקו מקליפותיהם מכונים 'צַאפִי' (صافي, מילולית: זך, טהור). בשם זה מכנים אף סוגי קפה בתימן על שמות מקומות גידוליהם.[5]

אוֹרי שחמון הציגה במאמרה טקסט בערבית־יהודית מאזור צפון־תימן בעל מרכיבים עבריים אחדים. אחד מהם מופיע פעמים אחדות בפסקה אחת, וזה לשונה באותיות עבריות, על פי התעתיק הלועזי המובא שם:[6]

גלסנא פי אלמחכמה, קאל [אלחאכם]: "יא־סאלם!" קלת: "הא. יקולו־לי סאלם". קאל: "אדי לנא שְׁחוֹרָה". — עארפה איש הַ'שְּׁחוֹרָה'? — "אדי לנא שְׁחוֹרָה". אדית אלשְּׁחוֹרָה פי אלמצפא אלכ'אץ. קרבת לה אלשְּׁחוֹרָה, אלמצפא. קאל: "אדי אלציאני". אדית אלציאני. קאל: "אסכב לנא, אנא ואנת. בס. אנא ואנת".

בתרגום עברי: ישבנו בבית המשפט. הוא [השופט] אמר: "סַאלֵם!" אמרתי: "אכן, קוראים לי סאלם". הוא אמר: "הבא לנו שְׁחוֹרָה!" — האם את יודעת מה היא הַ'שְּׁחוֹרָה'?[7] — "הבא לנו שְׁחוֹרָה!" הבאתי את השְּׁחוֹרָה בקנקן המיוחד [לכך]. הגשתי לו את השְּׁחוֹרָה, את הקנקן. הוא אמר: "הבא את הספלים". הבאתי את הספלים. הוא אמר: "מזוג לנו, אני ואתה. זה הכול. אני ואתה".

שתי הדמויות בדו־שיח שבפסקה הן שופט מוסלמי (אַלְחַאכֵּם) ונער יהודי (סַאלֵם) שנתבע לשלם את מס הגולגולת (אַלְגִּזְיַהּ) של בני החסות (היהודים בתימן). השופט, שהיה חובב יהודים, גילה את ידיעותיו בשפתו העברית התימנית של הנער באמצעות מרכיבים עבריים שנקט בלשונו, ומכאן השימוש במילה 'שחורה' ככינוי לקפה. מקרה זה חריג מאוד, ולא היה חזון נפרץ בשיח היהודי־מוסלמי בתימן כלל וכלל.

הרב ד"ר אהרן בן־דוד, יליד צפון־תימן, רואה בתיבה זו קוד פנימי, חלק משפת הסתרים של יהודי תימן במגעיהם עם שכניהם המוסלמים.^[8] ואלה דבריו בספרו 'בית האבן' (ישראל תשס"ח, עמ' 666ב): "בעל כי ירצה שאשתו תכין לו גַּמַנַתּ קַהְוַהּ (קומקום קפה) מבלי שהמוסלמי יבין זאת, היה אומר לה: 'תני שחורה'. 'שחורה' בלשונם היא קפה".

לא בכל מחוזות תימן השתמשו היהודים בכינוי זה. לפי עדותו של תלמידי וידידי ד"ר דורון יעקב כינוי זה אינו מצוי בקרב יהודי עדן, אבל הוא מצוי בקרב יהודי שַׁרְעַבּ שבדרום־תימן. גם בקרב יהודי תאפיללת שבמרוקו מצויה הייתה תיבה זו כמרכיב עברי בניב הערבי שלהם.[9]

וכאן אנו מפנים את הקורא לשימוש בלעדי בתיבה זו בשירת תימן. המשורר שלמה בן אברהם, שחי בתימן במאה השמונה־עשרה, חיבר שיר ויכוח בלשון הערבית בין ה'קַאתּ' (قات, צמח לעיסה. שם מדעי: Catha edulis) ובין ה'קַהְוַהּ', שפתיחתו "הַאתַּ אלְקַלַם, יַא צַאפִיַ אלדַּ'אתּ" (הבא את הקולמוס, הו טהור הלבב). בחרוזת החתימה הכתובה עברית אנו קוראים:[10]

אַחַר דְּבַר חִידוֹת, מְשָׁלִים           עָשָׁן וְעֵשֶׂב נִבְהֲלִים
וּבְצַד שְׂמֹאל הֵמָּה מְשׁוּלִים         וּלְכָל מְמוֹנוֹת נוֹטְלִים
שְׁחוֹרָה וְיַיִן הֵמָּה מְעֻלִּים            סוֹד הָאֲרוּחָה נוֹחֲלִים

ביאורים: 1. דְּבַר: במקום 'דברֵי', אולי בהשפעת המקבילה הערבית 'כַּלַאם' (كَلام). עָשָׁן: כינוי לעישון הנרגילה. וְעֵשֶׂב: כינוי לצמח ה'קַאתּ', שעליו נלעסים בכל רחבי תימן. נִבְהֲלִים: מכורח היתד, על דרך 'הַנִּמְצְאִים' (שמואל א יג, טו)
2. וּבְצַד… מְשׁוּלִים: עישון הנרגילה ולעיסת ה'קַאתּ' נחשבים בעיני המשורר ככוחות שליליים (מונח קבלי). וּלְכָל מָמוֹנוֹת נוֹטְלִים: גורמים לאיבוד ממון.
3. וְיַיִן… נוֹחֲלִים: שתיית יין במשך הסעודה ולגימת קפה בסופהּ מעלתן יתרה משאר ההנאות.

אמור מעתה: הכינוי העברי לקפה 'שחורה' (כשם תואר מועצם) שימש בחלק מקהילות ישראל בעבר (מרוקו ותימן). אפשר שנהגו בו כמרכיב עברי של שפת סתרים בלשון הערבית היהודית המקומית. בתימן הוא שימש כינוי לקפה העשוי מן הקליפות יותר מאשר לקפה העשוי מן הפולים עצמם.

__________________________________________________________

[1] שני הערכים הללו, 'קהוה' (מערבית) ו'קפה' (מלשון אירופית), נעדרים ממילונו הגדול של אליעזר בן־יהודה, שכן מקורם בלשונות לועזיות.
[2] למשל בשו"ת מהרש"ם (לר' שלום מרדכי הכהן שבדרון), ח"ה סי' לו; ובשו"ת חלקת יעקב (לר' מרדכי יעקב ברייש), או"ח, סי' קלט, סוף ס"ק ג.
[3] וכבר ביכר נ"ה טור־סיני את החידוש הלשוני הזה, 'קַהֲוָה'(!), על פני 'קפה'. ראו נפתלי הירץ טורטשינר, מלים שאולות בלשוננו: פרקי לשון לעם, ירושלים תרצ"ח, עמ' 58.
[4] "על תיקון ליל שבועות בירושלים", מחניים יח (תשי"ג), עמ' 24, טור ב.
[5] M. Piamenta, Dictionary of Post-Classical Yemeni Arabic, Leiden .1990–1991, p. 284
[6] O. Shachmon, " 'Ibn Aššarīfah' vs. 'Ibn Aljāriyah' – 'Son of the Noble Wife' vs. 'Son of the Concubine': The Hebrew component as a Polemic Device", JQR 104 (2014), p. 163
[7] שאלה זו השוברת את רצף השיח מופנית על ידי המספר אל המראיינת, היא מחברת המאמר ד"ר אוֹרי שחמון.
[8] וכבר עמדה על כך שחמון, ראו בעמ' 149 במאמרה.
[9] מ' בר־אשר, "על היסודות העבריים בערבית המדוברת של יהודי מרוקו", לשוננו מב (תשל"ח), עמ' 182 (=מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה ב, ירושלים תשנ"ט, עמ' 168).
[10] ש' מקיטון, חפץ חיים — שירי שלם שבזי זצ"ל, המכונה אבא שלם ומשוררי תימן, ירושלים תשכ"ו, עמ' שב.