דרשות סמויות בהגדה של פסח
אקדם 68 (ניסן תשפ"א, אפריל 2021)
ההגדה של פסח נועדה לקיים את מצוות "והגדת לבנך". התורה מספקת לנו טקסט ערוך שאפשר לקיים בו את המצווה — בספר דברים פרק כו ("וידוי ביכורים"). ואכן, על מצוות "והגדת לבנך" בליל הסדר שנינו במשנה, פסחים י, ד: "ודורש מ'ארמי אובד אבי' (דברים שם 5) עד שהוא גומר את כל הפרשה (שם 8)".
ודוק: "ודורש". כלומר קורא את הפסוקים ודורש אותם. בדורות חכמינו ז"ל, הדרך המקובלת לפרש את המקרא הייתה המדרש. המדרש היה ה"פירוש רש"י" שלהם. כל מי שלמד תורה הבין כל פסוק על פי הדרשה שהייתה צמודה אליו. רבותינו אמרו שמילה מסוימת יש להבינה "כמשמעה" כשהיא התאימה למשמעות שהייתה לה בלשונם, ולאו דווקא בניגוד לדרש חופשי.
החלק הזה של ההגדה בנוי במבנה ספרותי קבוע: פסוק אחר פסוק, כל פסוק בשלמותו; כל פסוק מפורק לחלקיו; לכל חלק מצורף פירוש, אם יש בכך צורך; אחר כך לראיה — פסוק תומך (בדרך כלל מסֵפר שמות).
כאן יידון פסוק 7 לחלקיו כפי שהוא נדרש בהגדה:
"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' את קלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנו וְאֶת לַחֲצֵנוּ".
א. "ונצעק אל ה' אלהי אבתינו" — כמה שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" וכו';
ב. "וישמע ה' את קלנו" — כמה שנאמר "וישמע אלהים את נאקתם" וכו';
ג. "וירא את ענינו" — זו פרישות דרך ארץ, כמה שנאמר "וירא אלהים את בני ישראל ויֵֽדע אלהים";
ד. "ואת עמלנו" — אלו הבנים, כמה שנאמר "כל הבן הילוד היארה תשליכֻהו וכל הבת תחיון";
ה. "ואת לחצנו" — זה הדחק, כמה שנאמר "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם".
חלק (א) וחלק (ב) של הפסוק אינם צריכים פירוש, שכן מדובר בלשון "כמשמעה": הפועל צעק שבחלק (א) משמש גם בלשון חכמינו, והדרשן עבר מייד לפסוק התומך, בנרדף הדומה לו בצלילו: "ויזעקו". וכן "וישמע" שבחלק (ב), מילה רגילה בלשון חכמים, וגם הפסוק התומך גורס "וישמע".
חלק (ג) וחלק (ד) מוקשים. מן הדרשה אי אפשר להבין מה הפסוק התומך בא ללמד. בחלק (ג) אף אין לדעת איזה חלק של הפסוק התומך הוא המהותי לדרשה: "וירא"? "וידע"? גולדשמידט[1] סובר ש"אין שום זיקה בין הדרשה 'זו פרישות דרך ארץ' לפסוק 'וירא אלהים' וכו' " (עמ' 42), והוא מציע לתקן את הנוסח (הצעתו של גולדשמידט אינה נועזת ביותר אם נזכור שיש בכתבי יד של ההגדה לא מעט חילופי גרסאות). אשר לחלק (ד), הקשר בין "עמל" ל"בנים" רופף.
נעיין בדרך שרבותינו פירשו את חלקי הפסוק האלה. כבר אמרנו שהפירוש המקובל של המקרא מתגלה במדרש. ייתכן שמה שלא נאמר בפסוק נאמר בדרשה שהייתה מתלווה אליו, שהדרשן שלנו לא ראה צורך להביא במפורש כי הייתה ידועה לכול.
נקדים את חלק (ד) — הקשר בין "עמל" ל"בנים". על גזרת פרעה "כל הבן הילוד היארה תשליכֻהו" (שמות א 22) נדרש: "עמרם גדול הדור היה. כיון שראה שגזר פרעה אותה גזרה אמר: מה אנו עמלים? עמד וגרש את אשתו" (תלמוד בבלי, סוטה יב ע"א). ובנוסח מפורש יותר: "אמרו <בני הדור >:
מה אנו מועילים נושאי' נשים ומולידי' בנים ומייגעין עצמינו, ומאחר שמשקיעין את בנינו במים" וכו' (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ו, ב). במקום "עמלים" שבדרשת הבבלי — "מייגעין עצמנו" (בגידול בנים) ובהזכרת "בנים" במפורש ("ומולידין בנים"). הווה אומר: במילה "עמלנו" מרומזים הבנים.
קשה יותר חלק (ג) — "וירא את עָניֵנו" זו פרישות דרך ארץ. המפתח הוא בפסוק התומך, וליתר דיוק בדרשה המסתתרת מאחוריו. הפסוק "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב 25) נדון בהרחבה במדרש ומוצעים לו זה אחר זה פירושים שונים. לענייננו: "דבר אחר: 'וירא אלהים' — פרישות שביניהם; 'וידע אלהים' — ידע שקרב הזמן" וכו' (שמות רבה פרשה א, פסקה לו). הדרשה מוסבה אפוא על "וירא אלהים" ולא על "וידע אלהים", שנדרש לעניין אחר, ונוסף כאן רק כדי שלא להביא פסוק קטום. אבל על איזו פרישות הדרשן מדבר?
נחזור לדרשה שבבבלי, במסכת סוטה: "עמרם […] כיון שראה שגזר פרעה אותה גזרה אמר: מה אנו עמלים? עמד וגרש את אשתו. ועמדו כל ישראל וגרשו נשותיהן". ושוב בהרחבה כלשהי בשמות רבה: "כיון שגזר פרעה […] אמ' עמרם: ולריק ישראל שוכב עם אשתו. מיד הוא הוציא את אשתו יוכבד ופירש את עצמו ממנה ועמד וגרש את אשתו […] ועמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם". הווה אומר: "פרישות דרך ארץ" משמע פרישות שבינו לבינה. נשאלת השאלה מנַיין לו לדרשן שזה מה שראה הקב"ה ("וירא אלהים את בני ישראל" שבשמות ב 25), שהרי אין כל רמז למראה שראה. מסתבר שהדרשן הסתמך, בדרך פרדוקסלית, על הפסוק שלנו (דברים כו 7) דווקא. הלשון עֹנִי ("עָנְיֵנוּ") התפרשה לו לדרשן מלשון עיכוב ומניעה, כגון בביטוי הידוע "עינוי הדין",[2] והדרשן קבע שהכוונה כאן מניעה מפרייה ורבייה.[3]
עכשיו אפשר להתקדם אל סוף הפסוק — חלק (ה) — שהוא, בניגוד חריף, פשוט וחלק: קטע הפסוק — "ואת לחצנו"; פירוש — "זה הדחק", כלומר, "לחץ" שבפסוק משמע 'דוֹחַק/דְחַק' בלשוננו; פסוק תומך — "וגם ראיתי את הלחץ" וכו'.
_______________________________________________
[1] ד' גולדשמידט, ההגדה של פסח ותולדותיה, ירושלים תשכ"ט.
[2] ראו ז' בן־חיים, ערכי מילים ב, ו: "ענה ולא השיב", ספר זיכרון לחנוך ילון, בעריכת י' קוטשר, ש' ליברמן ומ"צ קדרי, רמת גן תשל"ד, עמ' 55–56.
[3] " 'ענינו' לשון חסרון תשמיש, כמו: 'אם תענה את בְּנֹתַי' (בראשית לא, נ), ודרשו רז"ל: 'מתשמיש' (יומא עז ע"ב)" (מ' כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשכ"ז).
