הָא לַחְמָא עַנְיָא – ארמית בהגדה של פסח

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים
כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח
השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין

הפסקה 'הא לחמא עניא' פותחת את חלק ההגדה בליל הסדר (המכונה גם "מגיד"), כלומר את סיפור יציאת מצרים. כיום היא נאמרת בכל קהילות ישראל (חוץ מקהילות הקראים והשומרונים). בהגדות שבנוסח יהודי המזרח היא מתחילה במילים "בבהילו (=בחיפזון) יצאנו ממצרים" (רק המילה הראשונה בארמית).[1]

כיצד זה השתלבה פסקה ארמית בהגדה?

יסודו של נוסח ההגדה בשלהי בית שני, אך מוסכם על הכול כי הפסקה הארמית מאוחרת, ומקורה בבבל של תקופת הגאונים (לפני המאה העשירית לספירה). היא אינה כלולה בהגדות מארץ ישראל בתקופה זו, ואף לא בכל ההגדות שמקורן בבבל.

הארמית הייתה שפת הדיבור העיקרית בפיהם של יהודי בבל בתקופת הגאונים. וייתכן שפסקה זו נכתבה לשם תמצית ההגדה שלשונה עברית. בעבר לא הכול ידעו והבינו עברית, ובפרט הנשים והילדים. כדי לשתף את כל בני הבית בתוכן העיקרי של הלילה נקבע טקסט קצר המובן לכל שומע וכולל את המסר בקיצור.

ההגדה מיוחדת בהיותה טקסט הנקרא בפנים הבית, בנוכחות כל בני המשפחה יחד. במהלך הדורות נוספו להגדה קטעים בלשונות הדיבור של היהודים שבכל אתר ואתר. בדרך זו שיתפו את כל המסובים באמירת ההגדה וקירבו את התוכן שלה לדעתם ולהבנתם.

כיום, במיוחד מיום שקמה מדינת ישראל וקיבצה אליה יהודים מכל נפוצותיהם, נאמרת ההגדה ברוב רובם של בתי ישראל בנוסחה העברי בלבד,[2] ובכל זאת שרדה בה הפסקה הארמית הנושנה. הסיבה לכך היא הקשר האמיץ והוותיק שיש לעם העברי ולארמית.

כידוע העברית והארמית הן לשונות השייכות למשפחת הלשונות השמיות, ויש ביניהן קרבה צורנית רבה. עוד בימי הבית הראשון שימשה הארמית בארץ ישראל (וחוצה לה) כשפה דיפלומטית – שפה שדוברה בפי מנהיגים ושליטים של עמי המרחב לצורך תקשורת בין־לאומית. במקרא יש שני ספרים שנכללו בהם פרקים בארמית – דניאל ועזרא.

בימי הבית השני הלך והתעצם מעמדה של הארמית בפי יושבי הארץ, עד שהייתה ללשון־אם שנייה, לצד העברית. בשלהי תקופה זו חדרה הארמית לליטורגייה: נקבעה החובה לתרגם בציבור לארמית את הקריאה בתורה ובנביאים בד בבד (ועד היום שרד מנהג זה בקהילת יהודי תימן, ואף בקהילות אחרות במידה מסוימת).

אחר חתימת המשנה (המאה השלישית לספירה) הפכה הארמית ללשון הדיבור היחידה בשני מרכזי היישוב היהודי – בארץ ישראל ובבבל. בלשון זו נתחברו ספרי היסוד בתרבות היהודית, התלמודים ורוב מדרשי ההלכה והאגדה. גם לאחר שפסקה להיות לשון מדוברת בפי רובו המוחלט של העם היהודי בפזורה, המשיכה הארמית ללוות אותו בזכות הקריאה והלימוד המתמיד בספרי היסוד האלה – תרגומי המקרא וספרות חז"ל.

כל כך טבועה הארמית במסורת העם היהודי, עד שגם בעברית המדוברת כיום השתלבו מילים וביטויים רבים שמקורם בארמית.

אם כן שילובו של קטע ארמי בהגדת הפסח אינו זר לנו כלל וכלל. הלוא הארמית היא לשונם של טקסטים הנקראים ונלמדים זה דורות רבים, ובת בית של ממש בתרבות היהודית.

כתב דורון יעקב.

_____________________________________________

[1] לשון המשפט הזה ותחילת הפסקה שלאחריו מבוססים על התרגום הארמי לדברים טז, ג: "שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל עֲלוֹהִי פַטִּירָא לְחֵם עַנְיֵי, אֲרֵי בִּבְהִילוּ נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם".

[2] דומה שכיום רק יהודי תימן נוהגים עדיין לשלב קטעים בערבית היהודית התימנית, ואף אצלם הולך המנהג ומשתקע.