מאור

כבר בפסוקי התנ"ך הראשונים אנו פוגשים במָאוֹר ומְאוֹרוֹת: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" (בראשית א, יד), ומייד לאחר מכן גם בתפקידיהם: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (יד) ו"לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (טו), ובהמשך גם בפירוט: "אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (טז). המאורות הגדולים הם השמש והירח, והרי שמאור – בשורש או"ר ובמשקלן של מילים דוגמת מָקוֹם, מָזוֹן – פירושו 'מקור של אור'.

במשמעות זו של 'מאורות' משמשת בתנ"ך גם המילה אוֹרִים: "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים… אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם… אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה…" (תהלים קלו, ז–ט). ואומנם בהתגלגלות שמותיו של חג החנוכה מוכרים זה לצד זה 'חג האוֹרים' ו'חג המאורות' (בימינו מקובל יותר 'חג האוּרים').

בספרות הרבנית בימי הביניים משמש הביטוי 'המאור הגדול' גם כינוי לרב חשוב. כינוי דומה ידוע משמו של 'רבנו גרשום מְאור הגולה', בן המאה ה־11 ומראשוני חכמי אשכנז, שנתכנה כך על שום "שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים [ככל הנראה איטליה] תלמידי תלמידיו הן" (תשובות חכמי צרפת ולותיר כא). 'חרם דרבנו גרשום' הוא הכינוי למקבץ תקנותיו, שהמפורסמת בהן היא זו שכוננה בקהילות ישראל את האיסור לשאת יותר מאישה אחת. כמה שנים מאוחר יותר, במאה ה־12 בחבל פרובנס, כתב ר' זרחיה הלוי חיבור הלכתי מקיף בשם 'ספר המאור', והוא מוכר עד ימינו בכינוי 'בעל המאור'.

המילה מאור באה בתנ"ך גם בהוראה מעט שונה – שם פעולה של הֵאִיר, היינו 'הארה', 'תאורה': "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ); "וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר" (שם לה, יד). גם בימינו משמשת המילה במשמעות זו במחלקות המאור בעיריות – המופקדות על תאורת הרחוב.

לצד צורת הרבים 'מאורות', במקורות העברית מוצאים גם את צורת הרבים מְאוֹרִים, בדרך כלל בנסמך, כמו בפסוק "כׇּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ" (יחזקאל לב, ב) ובברכּת האש בהבדלה: "בורא מאורי האש". נוסח ברכה זו נשנה במחלוקת תנאים: "בית שמאי אומרים: 'שברא מאור האש', ובית הלל אומרים: 'בורא מאורי האש'" (משנה ברכות ח, ה). בתלמוד הבבלי (ברכות נב ע"ב) הוסברה המחלוקת כנעוצה בשאלה אם אש מכילה 'אור אחד' ("חדא נהורא") או 'אורות רבים' ("טובי נהורי"), והרי שהוראת 'מאור' כאן היא ממש 'אור'. ההלכה נפסקה כבית הלל וזו אחת הסיבות למנהג הידוע להעמיד נר הבדלה מיוחד שיש לו יותר מפתיל אחד ("אבוקה" בלשון ההלכה) – כדי לקיים "מאורי־" ברבים.

בלשון המקרא מוצאים גם את הצירוף מאור פנים: "שַׁתָּ עֲוֺנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ" (תהלים צ, ח). הצירוף שבפסוק יוצא אומנם לכמה פירושים, אך הודות לדרשת חז"ל: "'יאר ה' פניו אליך' – יתן לך מאור פנים" (ספרי במדבר מא), הוא התקבע עד ימינו במשמעות 'בסבר פנים יפות', 'ביחס של נועם ורצון'. צירוף מקראי אחר – מאור עיניים – בא במקורו במשמעות דומה של 'הצהלת פנים': "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב" (משלי טו, ל), אלא שמלשון חכמים ואילך הוא מקובל יותר במשמעות 'כושר הראייה': "כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו" (משנה נגעים ב, ג).

בימינו ניתן השם מאור לבנים ולעיתים גם לבנות. מאור הוא גם שמו של מושב במועצה האזורית מנשה.