שאלה עקיפה

סימן שאלה בשאלה עקיפה

לא פעם אנו נשאלים אם יש להטיל סימן שאלה לאחר שאלה עקיפה.
ממש כמו במשפט הקודם – התשובה היא שלילית.

נתבונן בשני המשפטים האלה:

(א) שאלה ישירה – מה השעה?
(ב) שאלה עקיפה – נשאלתי מה השעה.

המטיל סימן שאלה בסוף משפט ב, היינו – נשאלתי מה השעה? – שואל שאלה אחרת: "האם נשאלתי מה השעה?". בעברית לדורותיה שאלות שהתשובה עליהן היא 'כן' או 'לא' יכולות להיפתח גם בלי מילת שאלה: "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?" (בראשית כז, כד); "עישרתן? עירבתן?" (שבת ב, ז).

נראה שהטלת סימן השאלה במקרים האלה היא היגררות אחר מהות הטקסט כולו (משפט שאלה) אף שמבחינה תחבירית אין מדובר בשאלה (ונשים לב כי בקריאה הוא אינו מתנגן כמשפט שאלה). 

האם או אם

עוד התלבטות הקשורה לשאלה עקיפה נוגעת למילה 'האם': היש לכתוב 'האם' או 'אם' בראש שאלה עקיפה שהתשובה עליה היא 'כן' או 'לא'? תשובתנו: יש לכתוב 'אם' ולא 'האם'.

• שאלה ישירה: האם קיבלת את המסר?
• שאלה עקיפה: לא הודעת לי אם קיבלת את המסר. (ולא: לא הודעת האם קיבלת את המסר)

הרחבה: מניין לנו 'האם'?

המילה האם מורכבת מה' השאלה וממילת התנאי אם. שני רכיבים אלו שימשו כל אחד בפני עצמו במשפטי שאלה, ונתאחו בשלב מאוחר יותר בתולדות העברית. הינה פירוט הדברים.

בתנ"ך באה ה' השאלה בראש שאלות שהתשובה עליהן היא 'כן' או 'לא', הן לפני שאלה ישירה הן לפני שאלה עקיפה:

• שאלה ישירה: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" (בראשית ג, יא)
• שאלה עקיפה: "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ח, ח)

מילת התנאי 'אם' משמשת גם היא בהקשרים הללו. בדרך כלל היא עומדת בראש האיבר השני במשפט שאלה ישירה:

• "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל" (מלכים א כב, טו).

אך בשאלה עקיפה היא עשויה לעמוד גם בפני עצמה:

• "לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה" (מלכים ב א, ב).

שימושים אלה מודגמים יפה בשני פסוקים בשיר השירים: "לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן" (ו, יא) לצד "נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן" (ז, יג).

ה' השאלה חדלה לשמש (כמעט) לחלוטין בלשון חכמים. לפני שאלה ישירה תבוא בדרך כלל המילה כלום: "אמר לזה שעמו: כלום שתינו רביעית יין איטלקי? אמר לו: הן" (תוספתא פסחים ב, טז); ולפני שאלה עקיפה תבוא המילה אם: "שור שנגח את הפרה… ואין ידוע אם עד שלא נגחהּ ילדה אם משנגחהּ ילדה" (בבא קמא ה, א).[1] מילים מקבילות ל'כלום' ול'אם' בתפקידים האלה מצויות ביוונית ולדעת חוקרים ייתכן שהן שתרמו לדחיקתה של ה' השאלה.

המילה האם לפני שאלה ישירה החלה נפוצה בחיבורים מראשית תקופת ההשכלה. אין זו אלא הרכבה של ה' השאלה המקראית לציון שאלה ישירה ו'אם' לציון שאלה עקיפה.[2]

מעתה נוצרה הבחנה: האם לפני שאלה ישירה; אם לפני שאלה עקיפה.

אף ש'האם' משמשת עד ימינו, יש בעלי סגנון ועורכי לשון שמבקשים להימנע ממנה, וממליצים לדבוק בכינויי השאלה שירשנו מן המקורות: ה' השאלה או 'כלום'. אומנם ההתלבטות הזאת איננה קיימת בלשון הדיבור ואף בכתיבה המשקפת את לשון הדיבור או הקרובה אליה – שכן די בהנגנה או בהוספת סימן שאלה, ואולם בכתיבה עיונית או רשמית נראה שאין מנוס מ"לסמן" שאלה ישירה באמצעות אחת ממילות השאלה.

יש לציין כי בעברית החדשה נהוגה ה' השאלה בלשון מליצית, בשירה ובספרות. כך למשל בשיר "ואולי" של רחל: "הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם"; ואולם פה ושם היא משמשת גם בהקשרים מוכרים יותר, כמו "הידעת?", "האומנם?".

_______________________________

[1] בהקשרים קרובים כמו שאלות רטוריות או הבעת תמיהה משמשות גם מיליות אחרות, כגון 'שמא', 'וכי (אפשר)', 'והלוא' ועוד.

[2] בשני מקראות נקרית המילה 'האם' בדיבור ישיר (במדבר יז, כח; איוב ו, יג), ואולם מבחינה פרשנית קשה לקבוע אם אומנם מדובר במשפט שאלה. בימי הביניים נתחדש השימוש בה זעיר פה זעיר שם, ואולם החל מן המאה השמונה עשרה הוא נתקבע התקבעות מוחלטת.