רועי
אחד השמות הנפוצים בימינו לבנים הוא השם רוֹעִי.[1] שם זה לקוח מן הפסוק הפותח של אחד ממזמורי תהלים המוכרים והאהובים: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (כג, א). רוֹעִי (כך הכתיב התקני בימינו) הוא אפוא הרועה שלי, כלומר המנהיג, מי שדואג שלא יחסר כול.
הצורה רוֹעֶה היא צורת ההווה של הפועל רָעָה, ופועל זה מיוחד למדי בהיערכות משמעיו. המשמעות האחת היא 'אכל צמחים במרעה'. כך למשל: "הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה, אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ" (יונה ג, ז). המשמעות השנייה היא 'הוביל (את הצאן) אל המרעה' ומכאן גם 'דאג וטיפל'. אם כן גם הבהמה רועה (פועל עומד) וגם האדם רועה את הבהמה (פועל יוצא).[2]
ההבדל בין שתי המשמעויות של הפועל רָעָה ניכר בתקבולות שבהן מקביל לפועל רָעָה לעיתים הפועל העומד רָבַץ ולעיתים הפועל היוצא הִרְבִּיץ (גרם לרביצה) – לפי נושא הפועל. למשל:
- שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ (ישעיהו כז, י)
- אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם (יחזקאל לד, טו)
וכך גם במזמור תהלים שבו פתחנו: "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי".
תפקידו של הרועה להאכיל, לדאוג לצאן מרעיתו ולטפל בו, ומכאן גם להנהיג. הינה דוגמאות לכל אחד מן התפקידים מפסוקי המקרא:
- להאכיל: "וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם – הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ" (זכריה יא, ט). בספרות שלאחר המקרא פעולה זו מכוונת גם לבני אדם, כאמור בברכת המזון: "רְעֵנוּ, זוננו, פרנסנו וכלכלנו".
- לדאוג ולטפל: "אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם… אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט" (יחזקאל לד, טו-טז).
- להוביל ולהנהיג: תפקיד הרועה למנוע את התפזרות העדר לכל עבר, ומי שאינו עושה כן נכשל בתפקידו, ככתוב: "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים… וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה" (ירמיהו י, כא). וקבוצה שאין לה מנהיג הוא כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (מלכים א כב, יז).
רועים שהם מנהיגי העם
רוֹעֶה במקרא הוא שם נרדף למנהיג העם, וכך גם הפעולה: "אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ה, ב). בולטת בכך הנבואה החריפה ביחזקאל לד "על רועי ישראל" הבוגדים בצאן מרעיתם ודואגים רק לעצמם. במקומם ממונה דוד: "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן – אֵת עַבְדִּי דָוִיד, הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה" (פסוק כג).
ניסיונו המוקדם של דוד כרועה צאן עומד בבסיס המדרש בשמות רבה על הבחירה בו להנהיג את ישראל. המדרש דורש את הפסוקים בתהלים עח: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ. וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" (פסוקים ע–עב):
בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר "ויקחהו ממכלאות הצאן" […] היה מונע הגדולים והיה מוציא הקטנים תחלה לרעות כדי שירעו הקטנים הרבה. ואח"כ היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית. ואח"כ מוציא הבחורים כדי שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): "מאחר עלות [הנקבות המניקות] הביאו לרעות ביעקב עמו".
מנהיג נוסף שנבחר – על פי המדרש – לאור ניסיונו כרועה צאן הוא כמובן משה – בעקבות המסופר בשמות ג, א: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". וכך במדרש:
ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד, ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות [מחסה], נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית למים, שמא עיף אתה. הרכיבוֹ על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך – אתה תרעה צאני.
המנהיג הבכיר מכולם הוא כמובן האל, וגם הוא מדומה לרועה, כאמור בפסוק מתהלים שממנו נלקח השם רועי. דימוי האל לרועה מופיע גם בפיוט "נתנה תוקף" שבתפילת הימים הנוראים: "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו". מחבר הפיוט שואב את מילותיו מן הכתוב בפרק הנזכר ביחזקאל: "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת – כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (לד, יב).
____________________
[1] במכתב שהתפרסם בטור השבועי של רוביק רוזנטל מיום 24 במאי 2019 כתבה רותי לבנֶה שהראשון שנשא את השם רועי היה רועי רוטברג שנרצח בידי מסתננים בשנת 1956.
[2] תופעה זו שאותו הפועל משמש הן לפעולה שהפועֵל עושה על עצמו הן לפעולה גורמת (על ישות אחרת) נדירה למדי – בעיקר בבניין קל. דוגמה לכך היא הפועל רָחַץ: בדרך כלל במקרא אדם רוחץ את רגליו ואת ידיו או את בשרו או משהו אחר (פועל יוצא), אבל יש גם "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" (שמות ב, ה – פועל עומד; ייתכן שזו לשון קצרה של 'לרחוץ את בשרה'). בלשון ימינו משמש גם הפועל שָׁקַל שימוש כפול: 'המוכר שקל את האבטיח' (פועל יוצא) לעומת 'האבטיח שקל חמישה ק"ג' (פועל עומד). לשימוש בפועל שָׁקַל כפועל עומד יש ניצנים כבר בלשון חז"ל: על קורבן פסח נאמר בתוספתא "שאַלְיָה שלו שוקלת עשרת ליטרין".
