פרשת שמיני – הצב, החרדון והקרפדה

בעל החיים צָב קיבל את שמו מרשימת השרצים שבפרשת שמיני: "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ". אך הצב המקראי איננו הצב של ימינו, כי אם 'חרדון' או אחד מסוגי החרדוניים. רק בראשית האלף השני לסה"נ ניטל השם צָב מן החרדון, אשר לא היה ידוע באירופה, ועבר לשני בעלי חיים אחרים: צב השריון והקרפדה.

קישורו המוטעה של הצָב לזוחל בעל השריון נובע ממשמע אחר שיש למילה צָב בתנ"ך: עגלת משא (במדבר ז, ג; ישעיהו סו, כ). פרשנים שונים ביקשו לקשור בין המשמעים, וכך צמחה ההבנה כי עגלות צב הן עגלות מחופות ובעל החיים צב הוא יצור מכוסה – הזוחל בעל השריון.

חיבורו של הצָב לקרפדה מקורו כנראה בניסיון לקשר בין שורש המילה למשמעה. אחת מתכונות הקרפדה היא התנפחות בעת סכנה. המים המאררים בפרשת סוטה (במדבר ה) גורמים לבטן לִצְבּוֹת – להתנפח, והשם צָב דומה לפועל הזה. ועוד: בעת סכנה הקרפדה מפרישה ריר ארסי, ולכן רוב בעלי החיים הטורפים נמנעים מלגעת בה. בגלל התנהגות הסביבה כלפיה, ואולי גם בגלל צורתה הפחוסה החריגה, נחשבה הקרפדה שרץ מאוס, וכנראה משום כך היו שציפו למצאה ברשימת השרצים הטמאים.

במשך כל האלף השני לסה"נ התמודדו ביניהם 'צב השריון' ו'הקרפדה' על זכות הבעלות לשאת את השם צָב. המאבק הוכרע רק לקראת אמצע המאה העשרים בניצחונו של 'צב השריון'.

למאמר המלא מאת דודיק טלשיר ראו כאן.