לִפְנַי וְלִפְנִים
הביטוי 'לפנַי ולפנים' משמש כיום בעיקר לציון 'עומק הדברים', 'הפרטים הנסתרים'. כך למשל נֹאמר: 'כדאי להיעזר במומחה המכיר את התחום לִפְנַי וְלִפְנִים'.
הצורה המיוחדת לִפְנַי מתועדת פעם אחת במקרא בתיאור מקדש שלמה: "… וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי" (מלכים א ו, טז–יז; הניקוד בקמץ מציין צורת הֶפסק). מקובל להסביר את הצורה המיוחדת הזאת במשמעות 'לִפְנִים', והכוונה 'לפני הדביר'; לפי זה הדביר הוא החלק הפנימי ביותר, כלומר החלק האחורי של הבית, וההיכל היה לפניו.
בספרות חז"ל הצטרפה אל המילה המקראית לִפְנַי המילה הדומה לה לִפְנִים, ונוצר הביטוי לִפְנַי וְלִפְנִים, המשמש בדרך כלל כינוי לקודש הקודשים. כך למשל בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא שבה הצירוף המקראי "מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, לג) מוסבר: "זה לפני ולפנים" (מנחות צב ע"א).
כפי שבצירוף 'קודש הקודשים' הכפלת המילה 'קודש' מחזקת את הקדושה (אומנם במבנה של סמיכות), כך ההכפלה של 'לפני' ו'לפנים' מדגישה שמדובר בחלק הפנימי ביותר. דומה לכך הביטוי '(ב)תוך תוכו'.
על הפנימיות המודגשת של הביטוי אפשר ללמוד עוד ממדרש על הפסוק המתאר את מתן תורה מספר דברים: "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל" (דברים ד, יא). וכך נדרש הפסוק: "לפנים משלש מחציות 'חשך ענן וערפל': 'חשך' – מבחוץ, 'ענן' – מבפנים, ו'ערפל' – מלפני ולפנים" (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשה ט).
בספרות העברית לאורך הדורות שימש הביטוי לא רק למקומות שבקדושה אלא גם לציון מרחבים פנימיים בכלל, ובהמשך גם מרחבים מופשטים. הינה כמה מובאות מן הספרות העברית של המאה השמונה עשרה והתשע עשרה:
- כי בכל עת צרה ופחד נכנסים הדמים לפני ולפנים לתוך הגוף ומתאספים סביב ללב" (פינחס אליהו הורביץ, ספר הברית, 1797).
- "היה מקטיר לפני ולפנים את מקטרתו ביום השבת ומעלה עשן אל פי הארובה" (מנדלי מוכר ספרים, האבות והבנים, 1868)
- "יש חכמים וחוקרים מצוינים בדורנו הרואים ויודעים כל מה שנעשה לפני ולפנים בחיי החברה" (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, להיות או לחדול, 1894)
היום מרבים להשתמש בביטוי 'לפני ולפנים' גם בלשון הדיבור, אבל פעמים רבות הוגים את 'לפנַי' בצורה המוכרת יותר: 'לפנֵי'. דרכם של הדוברים לשנות מילה סתומה, לא רגילה, ולקרב אותה בצורתה למילה דומה לה, רגילה ומובנת ממנה. ואולם הצורה הנחשבת תקנית היא בפתח: לִפְנַי וְלִפְנִים.
* מבוסס על פינה של "רגע של עברית" ששודרה לראשונה ברשת ב של קול ישראל.
