"אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה"

העברית סד, א–ב (תשע"ז)

לשחות בבריכת המילים

אני רוצה לומר לכם, עד כמה שהדבר יישמע דרמטי וגורלי, אך זהו אכן המצב: היותי כאן מולכם, העובדה שאתם מביטים בי עומד, נושם ומדבר – עובדה זו קשורה בזכותה של אחת בלבד. אני חי כמעט באופן בלעדי בזכות השפה והודות לחומריה של העברית. ישותי, הווייתי, חיי — מחזיקים מעמד בגלל אותו שדה, אותו מתחם או "בריכת המילים", כפי שאני מכנה את תחום המחיה שלי, ההיבט שלי. אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה, בתוך נזילותן של האותיות, מתפרש ימינה ושמאלה, אני מבצע תנועות קטנות וגדולות, יורד לעומק ועולה חזרה אל קו המים.

בצעירותי, עוד בילדותי, ידעתי כי אין לי שפע. הבנתי שהבית והסביבה הקרובה מתקיימים מתוך היצע של מינימום הכרחי, שהיה במובן מסוים גם מספק בשעתו, כך לפחות חשתי. ובכל זאת רציתי תוספת, השתוקקתי לעוד דבר או יותר, חיפשתי עוד חומר שיוכל להיכנס בי ולהפוך אותי למלא יותר, לברור, לדמות שהיא לא רק קווי מתאר חיצוניים ושבריריים, כמו איור ילדים שמשרטט בקו רועד את הגבולות הסכמטיים של הגוף. הייתי זקוק למילוי, נצרכתי לכך שהגוף גם הוא יתכסה בצבע, בצבע חזק, שלא יהיו בו איים לבנים וריקים.

אני מניח שכבר אז, בימי הגן ובשנות החינוך הראשוניות של גיל ארבע, חמש ושש, נדהמתי נוכח החומר שנחשף מולי — השתאיתי אל מול המילים. בביתי שמעתי רק ערבוב הדים שלהן, מילים שנזרקו במין זרות מסוימת, אף על פי שהיו מוכרות לי במידת מה — הצרפתית של אמא ואבא, הערבית־המרוקאית של אבא וסבתא והעברית של כלל הבית, שבפירוש לא הייתה העברית של הרוב, כלומר של כל אלה שאינם חיים בבית גידולי. היו סביבי מילים, משפטים קצרים וקולות אלפביתיים שנֶהגוּ כך או אחרת, ואני, נדמה לי, לא יכולתי להידבק על סגסוגת הדבר הזה.

ואולי דווקא מתוך הבליל המסתורי, הלא־ברור והמקודד לאחרים אך לא לי, דווקא מתוך אי־ההבנה, מתוך הנבדלות, השונות — הרגשתי כי עליי למצוא לעצמי שטח מילולי אחר, חדש. השתוקקתי לייצב ולהזקיף את גופי, ואולי כבר אז גם את זהותי, באופן כזה שהמילים ישמשו לי עוגן, ויתרה מזאת הן יהיו לי החומר הקונקרטי עצמו שיפסֵל אותי. הלכתי אחר חשיבה נאיבית, ילדותית־משחקית שכזו, ודרכה נמשכתי אל המילים ורציתי שהן תהיינה המלט הנוזלי שבקרוב יהפוך מוצק ויתקשה לחומר שלא ניתן לנפץ אותו.

אז, כשהייתי צעיר, לא ידעתי עד כמה מסובכת ומורכבת יכולה להיות האפשרות הזאת, עד כמה היא תהיה מכריעה בחיי.

* הסופר סמי ברדוגו זכה בכמה פרסים ספרותיים בהם פרס ראש הממשלה (2006), פרס רמת גן לספרות על ספרו "זה הדברים" (2011), פרס קוגל לספרות יפה על ספרו "סיפור הווה על פני הארץ" (2016).
** הדברים כאן על יסוד הרצאה בכנס "שפה וחברה" באוניברסיטת בן־גוריון, ביום י"ב בתמוז תש"ע (24 ביוני 2010). תודתנו לתמר פלג, מנהלת אתר הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, על המצאת הרשימה.

המריר הרך והנעים של השקד הירוק

אני רוצה לשתף אתכם בחשיבותה הרבה של "המילה של היחיד". מהי המילה הנלחשת אל עצמי, בקול צנום? המילה הנכתבת מתוכי אל עצמי? המילה של היחיד אינה קוראת אל האחר, היא אינה של הציבור וגם אינה יכולה לקחת בו חלק. מדובר בשפה שמרחיקה ממנה כל אדם ומתחפרת בתוך עצמה. ממש כך. ואני מבקש להדגיש לפניכם, מדובר כאן בלשון שקוראים בה, כותבים אותה, מדברים בה ואתה, משמיעים אותה.

כאשר הכרזתי על קיום חדש לעצמי, קיום שנוצר כתוצאה מכך שניסיתי ואפשרתי למשמֵע את אותן אותיות, מילים ומשפטים אל עצמי ועם עצמי בדרך פרטית, אולטרה־פרסונאלית — למעשה קיבלתי הד בחזרה. לאותו "הד" ולאותה תנועת "החזרה" יש חשיבות רבה בעיצובה של שפת־האחד שלי. ההד המשתחרר עם שמיעתן של המילים היוצאות מפי אינו נמוג, הוא אינו מתפזר, אלא מבצע פעולה של חזרה, כמו קפיץ, הוא חוזר אליי, חודר בי לאחר שנפגש עם החוץ, ואז מתקבלת משמעות חדשה של חפץ, רגש, שֵׁם, או כל דבר אחר.

כך למשל "עץ השקד" בחצר השכנה שנהגתי להביט בו בילדותי ובנעורי. אז, בימים ההם, כשאני יושב לצידו, אמרתי בקול: "שקד ירוק", והצליל עבר את רשת הברזל של הגדר הרעועה, נפגש בעלי העץ, ואז שב אליי בתור "השקד קשה ומריר", ובראשי השתלבו הפנים והחוץ, נעשתה מין הפריה שלהם, וככה אמרתי עכשיו: "המריר הרך והנעים של השקד הירוק והחיוור עטוף בשער לבן כמו השערות של השכנה הזקנה שלא תמות לעולם". בשבילי זוהי המהות המלאה של "עץ השקד" הראשוני, שהוסיף על עצמו "קושי" ו"מרירות" והפך בסופו של דבר ל"נעים" וגם "חיוור" — כאן בעצם נמצא כל העולם כולו, טמון בחשיבה חד־פעמית, אחת מסוגה, בו־זמנית, שכוללת בתוכה טוב ורע, יופי וכיעור, התחלה וסוף, חיים ומוות. 

עד היום כולי פליאה כיצד ילד בן שש ושבע, עשר ושתים־עשרה, הולך אל חצר הבית מאחורי המחסן, בידו ניירות מקומטים ועיפרון, מבקש לשבת על האדמה ולהישען אל קיר המחסן, ואז כותב מילים ומשפטים שאינם מספרים סיפור, או תחושה, או מצב נפשי כלשהו, אלא מילים שאין ביניהן כל קשר הגיוני — וכך כתבתי על הניירות: אופניים, דשא, שמיים, תפוז, אפרוח, גברת, גירים, חול, אמיר, איתן, איתי, נעמה, מכונית אדומה, אבא, מכנסיים, נעלי בית, סנדלים, חג מתן תורה, חג האסיף, גולות, אהבה, נשיקה, ברכיים, ידיים, חוטים, ועוד.

לאחר שאלה נכתבו עשיתי אותם פתקים נפרדים, על כל פתק מילה אחת שנדרשתי להרכיב ממנה משפט. והינה למשל הדשא הופך ל"הדשא הירוק יצמח עוד מעט ואבא יקצור או יקצץ אותו במכונה עם הבנזין שבצבע הירוק ויהיה לנו ריח של דשא טרי ועשן נעים"; והינה גם פתק הסנדלים שהופך ל"סנדלים תנ"כיות רק בפסח יקנו לי בשוק של הערבים. חבל, את הישנות אני עוד אוהב אותן מאוד". דוגמאות אלו הן בריאת העולם מבחינתי. הינה היא, יצירה של מקטע בחיים, של שעה אחת, או של רגע קצר, שלא היו אף פעם או שהיו בחלקם, ולא יהיו עוד לעולם — אבל לילד, באופן הבלעדי, הבלתי תקשורתי בעליל — קמה מתוך זה הוויה מציאותית, אמיתית ממש, מתרחשת, אפשרית, ידועה רק לו, ואין צורך ביותר מכך, והכול בזכותן של המילים הגַשמיות, החומריות, התלת־ממדיות. ואלה נקראות שוב ושוב — הן עונות בחזרה לילד והאיש שאני, חודרות בתוכנו ומכפילות ומשכפלות את אותו רגע לא קיים, שבעצם כבר קיים, וככה עושות אותו חי.

ליפול בתווך שבין שני בתים

נראה לי כי מתוך אותה עובדה ביוגרפית של חיי שציינתי קודם — עניין החֶסֶר המופשט והתמידי שליווה אותי ועדיין מלווה — איכשהו מתוך ידיעה זו, דרשתי מעצמי להגדיר זהות אישית דרך השפה של היחיד, שאינה מקיימת קשר עם העולם, שבונה לעצמה אפיונים זהותיים משל עצמה. זוהי רשת ביטחון נהדרת ומופלאה, שנכון להיום אני לא יכול בלעדיה, על אף החסרונות המסוימים שהיא מביאה איתה.

בבית שבו גרתי ובבית הספר שלי היו שני סוגים של עברית. הבית הראשון ייצג עברית חלשה, שגויה, מעורבבת בכל מיני, שעטנז, ולעומתו הבית השני ייצג עברית חזקה, ישרה, טהורה, ותקנית. ובכל אחד מהבתים הללו לא מצאתי לי מקום, ולי לא נותרה בררה, אלא ליפול לתוך התווך שביניהם, ולאט־לאט לבנות לי בית עם עברית משלי.

בכל אחד מהבתים שהזכרתי הייתה לי זהות מסוימת שהוגדרה על ידי המקום. אין לי ספק כי נדנדת הזהויות האלה, שכל אחת מהן מתארת תמונה אחרת של תקשורת, של אוצר מילים ושל ייצוג חיים בעולם — הייתה לי מכשול, שממנו, כאמור, יכולתי ליפול רק אל התווך שביניהם ולמצוא לי שטח אחר, מיליֶה, סביבה עם מילון פרטי משלי, קונקורדנצייה של היחיד.

נראה כי המילון הזה התגבש בשלבים לאורך תקופות חיי. את שלב הילדות תיארתי בפניכם. בשלב הנערות התוודעתי למלאכה האהובה עליי עד היום, מלאכת ההעתקה. אני זוכר היטב את השעות שבהן פתחתי אנציקלופדיה "תרבות", הספרים הכמעט יחידים שהיו לנו בבית, וחיפשתי מילה כלשהי או מונח ששמעתי אותו, ולא ידעתי מה הוא אומר. כך למשל בגיל חמש־עשרה נזרקה בפני לראשונה המילה "פילוסופיה". לא הכרתי ולא הבנתי אותה ואת הצליל הזר, הלועזי שלה. לכן דפדפתי בין דפי האנציקלופדיה אחר המונח, כשבידי עט וניירות, וכשנתקלתי בו התחלתי להעתיק את פירושו, וזאת מבלי לנסות להבין את המשמעות שלו. כאשר הבטתי במילים שהעתקתי, שבאופן ברור הראו את אותן המילים מתוך האנציקלופדיה — מבחינתי, דרך פעולה חוזרת ונשנית של העתקה, לא עשיתי חיקוי או שכפול של מושג הפילוסופיה בניירותיי, אלא הוּבלתי והוֹבלתי את עצמי להסבר פרטי משלי, בין היתר כתוצאה מאי־הבנתן או הבנתן החלקית או השגויה של המילים. אם למשל העתקתי: אהבת־החוכמה, עם מקף־הסמיכות שבין שתי המילים, הרי שאני מבחינתי ניתקתי ביניהן, ובראשי הייתה ה"אהבה" עניין בפני עצמו, שהיה ברור לי בחלקו ומופשט בו־זמנית: אהבה מציינת חום בלב, דאגה לאימא, זוגיות של שניים, זכר ונקבה יפים. החוכמה מציעה לי עניין אחר: מרתיע, לא משלי, גבוה ממני, שייך רק לגברים־זכרים מסוימים. ככה, מתוך שתי המילים הנפרדות־מחוברות האלה, עלתה לי "פילוסופיה" משלי, שהיא מין שילוב של: "משהו שצריך לאהוב אותו, להימשך אליו ולפחד ממנו".

השלב הבא היה שלב כתיבת הפרגמנטים. אלה היו קצרים ביותר, נכתבו על ניירות אקראיים, במקומות אקראיים, ללא שום כוונה לחשוף אותם או לנסות להראות דרכם מהלך סיפורי־נרטיבי, תיאורי, לוגי וכדומה. פרגמנטים אלה היו מין קצווֹת של מחשבות אמורפיות, חסרות פשר. הם שילבו ציטוטים שנצרבו בראשי, בצד בדיה מופרכת, פירוק מוחצן של סיטואציה לא־אפשרית. כך למשל מצוין, פחות או יותר, באחד הפרגמנטים שנכתבו באוהל צבאי: "אבא שלי המת קם לתחייה, ואני מסביר לו שפילוסופיה זאת אהבת החוכמה, ולא יותר מזה, כי אינני יודע, והוא משיב לי במראֶה נבון ואינטליגנטי שיש יותר מזה במילה הזאת, אך הוא מסרב לומר לי מה בדיוק".

רק מאוחר יותר, לאחר כתיבת הפרגמנטים, יכולתי להתקרב אל ה־סיפור שלי. כאן כבר ידעתי שאני יכול ושמותר לי להפר חוקים של סדר והיגיון נורמטיביים, שגורים, מוכרים, ולהתמסר כל־כולי אל העניין המהותי שאני מבקש לבטא במילים.

באמצעות שטחה הנפלא וההדור של הספרות יש לי מרחב עצום להרשות לעצמי את הסטיות, את השבירות, שהן הבריאוֹת החדשות מבחינתי. הספרות מאפשרת לי זאת, ומתוך הנגישות הזאת נולדת למשל דמות האישה המספרת, הגיבורה של "זה הדברים". הדמות הזאת אינה ייצוג של עצמה בלבד, שאולי יבקשו לקשר אותה אל אחד הבתים שלי, הבית שגרים בו, שבין היתר משמש בית של מהגרים בגלל השפה השגויה למכביר, המעוותת לחלוטין. ואולי גם ירצו לשייך אותה לייצוג ואפיון של משפחה ודמויות פריפריאליות עם רקע סוציולוגי־אנתרופולוגי־תרבותי־ישראלי מסוים. ובכן, לא! דמות זו אומנם היא חלק של הבית עם הלשון המסוימת שאני מכיר, אך בצד זה היא יציר כפיה של תערובת השפה שלי, שמנסה להראות את המורכבות הנפשית־התודעתית של הדמות, ולגבש את הזהות הבאמת לא־ברורה שלה, של אישה שאינה ממוקמת בשום מסגרת חברתית, ודאי לא בחברה הישראלית. האופן שבו מתארת האישה מהלך עניינים ברומן האחרון שלי [1] — הוא דרך הסיפר שלה בלבד, ובאמצעותה היא מבטאת תודעה ותפיסת עולם בני־קיימא.

בחיי כל הזמן בוחנים אותי, מדרגים אותי, נותנים לי ציונים, ובהתאם מכניסים אותי למקום שלכאורה מתאים לי. מעשה הכתיבה מאפשר לי את מחיקת הבחינה, את ביטולה. אני לא ניגש אליה, אבל גם איני נכשל בה. כל זה קורה כי אני הוא שכותב לעצמי את המבחן, אני זה שמנסח את השאלות, בונה את המורכבות שלהן ובוחן את עצמי בהן, וכתלמיד, גם משיב עליהן. אם כן אני הבוחן והנבחן, אני הבודק והנבדק. ואם אני מגלה איזו "טעות" בתשובה שלי הרי שמיד אני קובע את אותה תשובה כטעות לא־אפשרית, אני מוליך אותה להיגיון פנימי שלא אפרט לפניכם, ובתוך החוקים שלי לכל מענה (שגוי או לא שגוי) יש זכות קיום, וככה עובדת השיטה, ואת הבחינה תמיד עוברים, אך גם תמיד נבחנים בה, והדבר לא נפסק.

[1] ס' ברדוגו, זה הדברים, תל אביב 2010.