איך החלטתי לחבר מִלּוֹן?

במבוא הגדול של מילון בן־יהודה המחבר מספר איך גמלה בליבו ההחלטה לחבר מילון עברי:

באותה המדה שהלך והתחזק בקרבי הרגש המדיני שלי, בה במדה חשתי יותר ויותר מה היא הלשון לאֻמּה.
כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכולים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדֻשה או שבחכמה בלבד כמו שטען פרץ בן משה, עורך השחר, אלא דוקא בדבור פה, מגדולם ועד קטנם, נשים וטף, בחור ובתולה, בכל עניני החיים, ובכל שעות היום והלילה, ככל הגוים, גוי גוי בלשונו.

זה היה הרגע הגדול, המכריע בחיי. עתה מצאתי מה עלי לעשות תכף ומיד. ראיתי כי משני הדברים שבלעדיהם לא יוכלו היהודים להיות עם, והם: הארץ והלשון, הנה בעוד שהשיבה לארץ אינה בידינו ותלויה היא ברצון המֹשלים עתה עליה, השיבה ללשון האבות היא בידינו, ואין איש יכול למנע אותנו מזה אם רק נרצה.

* * *

אבל, ככל אשר הרביתי לדבר עברית, ככל אשר הרחבתי את גבולי שיחותי מבלי לבֹר נושאי שיחתי, כן התחלתי לחוש מעט מעט קצת מחנק. אוצר המלים שלי היה אותו האוצר הידוע לכל בחור בערי ליטה שלמד ב"חדר" ובישיבות וקרא רֹב הספרות של "ההשכלה" ולמד תנ"ך על פה ודקדוק מתוך "צהר התבה", וקרא חלק מספרי המחקר של הקדמונים ושבע החכמות… זה אוצר נאה לשיחה על ענינים עליונים רוחניים, מפשטים, בקצת דחק אמנם ודלות הלשון, על כל פנים כמעט מספיק. אבל עם תדירות השיחה נתגלגלו הדברים גם על כלים מכלים שונים ועל ענינים היותר פשוטים והיותר טפלים וגסים שבחיים, ואז היינו אלמים! אלה היו לי שעות קשות, שהיו עלולות לקעקע כמעט את כל הבירה שבניתי לי בדמיוני. אך הן הן שהיו שעות החִבּול של המלון.

באלה השעות הקשות התחלתי לחטט בחדרי זכרוני, ואז נזכרתי כי יש לנו מסכת כלים שאין למודה רגיל אפלו בישיבות ואין שמות הכלים הנזכרים בה ידועים לרֹב יודעי עברית, וכמו כן יש בתלמוד הרבה דברים גם על ענינים פשוטים של החיים וגם על הגסים שבהם, אלא שאין הם נחקקים בזכרון רֹב הלומדים תלמוד. התחלתי לבקש אם יש בספרותנו ספר שאפשר למצא בו על נקלה אלה המלים בשעת הצרך. קויתי למצא כל הצריך בספרי המלים, שהיו בזמן ההוא, מרוסית לעברית, אבל אחרי חפוש מעט בּשׁתי מִשִּׁברי זה, וראיתי כי המעט שיש לנו אינו מספיק לצרכי דבור אמתי וטבעי.

וההגיון הפשוט של הבחרות הביאני מהרה למחשבה פשוטה זו:
אם רק זה חסר כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה.
ועוד פעם מהירות ההחלטה של הבחרות, שאינה מפקפקת בכח עצמה ואינה יֹדעת מעצור, עשתה את שלה.

וביום מהימים החלטתי:
חסרון זה אמלא אני.
והמחשבה לחבר מִלּוֹן נולָדָה.

הדברים מובאים בדילוגים – מתוך המבוא הגדול של "מלון בן־יהודה", עמ' 2, 4.