פרשת תצוה – תַּשְׁבֵּץ
בימינו אפשר למצוא תשבצים בעיקר בעיתונים ובחובָרות לשעות הפנאי. אך התשבץ המקראי המקורי מופיע בהקשר אחרי לגמרי – בפירוט בגדי הכהונה: "חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (שמות כח, ד). שורש המילה – שב"ץ – נזכר גם הוא בעיקר בתיאורי בגדי הכהונה: "וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ", "מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם" (טורי אבני החושן), "מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (אבני כִּתפות האפוד), ופעם אחת בתהלים בהקשר דומה של בגדי מלכות: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (מה, יד).
המשמע המקורי של המילה תַּשְׁבֵּץ אינו מחוור, ובמרוצת הדורות ניתנו לה פירושים מפירושים שונים. לפי תרגום השבעים 'כתונת תשבץ' היא כותונת מקושטת בגדילים, ולפי התרגום הלטיני, הוולגטה, היא כותונת עשויה פסים. לפי רב סעדיה גאון הכוונה לכותונת רקומה, ובדרכו הלכו אבן ג'נאח ורד"ק בספרי השורשים שלהם. רקמה צבעונית זו היא שעמדה לנגד עיניהם של כמה ממשוררי ספרד בתארם גן פורח – כגון בשורותיו הידועות של משה אבן עזרא: "כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַשׁ הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מִדֵּי דִשְׁאוֹ // וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ". על פי הסבר זה מִשְׁבְּצוֹת הן מעשה רקמה, עיניים רקומות המקיפות את אבני החן. גם אצל רש"י ואחרים המשבצות הן מסגרות לאבני החן – אך לאו דווקא רקומות: "כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות".
בספרות ההשכלה אנו מוצאים את המילה מִשְׁבֶּצֶת בעיקר בהקשר של אבני חן, אך יש שהיא מציינת מסגרת בכלל, ומכאן תא רבוע. בין השאר אנו מוצאים את המילה בתיאורים של לוח שחמט, ואפשר ששימוש זה תרם למשמע המוכר לנו היום – תא רבוע שהוא חלק מדגם של שתי וערב.
הפועל שִׁבֵּץ שימש בפיוט ובשירת ספרד בהקשר של לבוש ושל אבני חן – אולי במשמעות של רקמה ואולי במשמעות של שילוב האבנים בבד. אבל כבר בראשית העת החדשה (המאה הי"ח) אפשר למצוא במפורש שיבוץ של אבנים בתוך טבעת וכדומה. זה המשמע היסודי של הפועל גם כיום, וממנו התרחבה המשמעות לשילוב של דבר בתוך דבר, ובכלל זה שיבוץ של מילים במשפט או בתשבץ.
התשבצים העבריים הראשונים התפרסמו בשנות העשרים של המאה העשרים, והם נקראו תחילה 'סבך מילים' או '(חידת) שתי וערב'. השם תַּשְׁבֵּץ נתקצר מן הצירוף 'חידת תשבץ' אשר חידש המורה והסופר קדיש יהודה סילמן בהשראת כתונת התשבץ של הכוהן. על התקבלותו של השם החדש סיפרה חוקרת הלשון אסתר גולדנברג: "תחילה שימש החידוש הזה שֵׁם לשעשוע קל של שיבוץ מילים החסרות במשפט, ואחר כך יועד לחידה נכבדת יותר, שהלכה ונתחבבה מאוד על הכול, הלוא היא התשבץ המוכר כיום. ברבות התשבצים נעלמה המילה 'חידת' ונשאר התשבץ לבדו".
