פרשת בשלח – מי כמכה

כידוע אות בגדכפ"ת בראש מילה באה בדגש. ואולם בתנ"ך אם המילה הקודמת מסתיימת בתנועה ('וַיְהִי', 'נָשַׁפְתָּ') ושתי המילים קשורות במקף או בטעם מחבר – תהיה אות בגדכפ"ת שבראש המילה השנייה רפה: "וַיְהִי־בֹקֶר", "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ".

יש מקרים החורגים מן הכלל הזה, ולא תמיד הסיבה לכך ידועה. אחד המקרים המוכרים ביותר הוא בשירת הים שקוראים השבת בבתי הכנסת: פעמיים בא בשירה צמד המילים "מי כמֹכה" – בפעם הראשונה התיבה 'מי' מחוברת במקף למילה הבאה וכצפוי הכ"ף שאחריה רפה (מִי־כָמֹכָה), אך בפעם השנייה יש בתיבה 'מי' טעם מחבר (מירכא) ולמרות זאת הכ"ף דגושה (מִי כָּמֹכָה).

יש הסוברים שהחריגה הזאת קשורה לקצב שהשירה נאמרה בו. מן הסתם היא נאמרה בנחת או בניגון מיוחד, וייתכן שיש כאן רמז למסורת של הפסקות שהייתה בשירה עצמה אך איננה משתקפת במערכת טעמי המקרא. ואכן יש בשירת הים עוד כמה חריגות כאלה: "כִּי גָאֹה גָּאָה", "צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת", "עַם זוּ גָּאָלְתָּ", "יִדְּמוּ כָּאָבֶן".

במרוצת הדורות ניתנו לניקוד החריג של 'מי כמוכה' גם הסברים מסוג אחר: בספר אורחות חיים לר' אהרון הכהן מלוניל נכתב שבפעם השנייה הכ"ף דגושה כדי שלא ייווצר הרצף 'ה' מיכה' – אותו מיכה שהמדרש מייחס לו מעשים שליליים ומספר שהיה עם ישראל בקריעת ים סוף והעביר בו פסל (בבלי סנהדרין קג ע"ב ורש"י שם). לפי הסבר מדרשי אחר את 'מי כמֹכה' הראשון אמרו משה וישראל ואת השני פרעה, ולפי הסבר נוסף בתחילה שיבחו ישראל בשפה רפה ולבסוף שיבחו בפה מלא.