יצחק אפשטיין

כ"ו בכסלו תרכ"ג – כ"ג באדר א' תש"ג (1862–1943)

• חבר ועד הלשון מתרפ"ו (1926)
• השתתף בוועדות מינוח רבות: בניין, נגרות, כימיה, כלים ותבשילים, כינור, גאוגרפיה, מתמטיקה, צבעים, פיזיקה, פסיכולוגיה; סייע בקביעת מונחי תפירה (לחברת זינגר)

ד"ר יצחק אפשטיין נולד בלובאן שבמינסק וקיבל חינוך מסורתי וכללי. עבר עם הוריו לאודסה ושם למד בבית הספר הריאלי. עוד בהיותו תלמיד היה פעיל בתנועת חיבת ציון.

ב־1886 עלה לארץ בקבוצה של שישה בחורים שנבחרו לשמש מדריכים לחקלאות במושבות הברון רוטשילד – תחילה בזיכרון יעקב ואחר כך בראש פינה. לאחר ארבע שנים החל לעסוק בהוראה בבית ספר שנפתח בצפת (1891), ושם פיתח את שיטתו להוראת "עברית בעברית". ב־1902 יצא עם משפחתו לשווייץ ללמוד פדגוגיה וחינוך באוניברסיטת לוזאן, וקיבל תואר דוקטור בפדגוגיה וספרות. בתום מלחמת העולם הראשונה שב ארצה. זמן מה היה מנהל בית המדרש למורות וגננות ע"ש לוינסקי ביפו, ולאחר מכן עבר לירושלים והיה מפקח על רשת בתי הספר של ההנהלה הציונית, ובהמשך חזר להוראה. הדריך צוותי תיאטרון במבטא ודיוקי לשון, קרא ברדיו ירושלים פרקי מקרא בלילות שבת. בכתביו עסק בעיקר בחקר הלשון העברית ובדרכי הנחלתה.

מפרסומיו: עברית בעברית: ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית (תרס"א); "במה זכתה הלשון העברית לתחיה? – מסה פסיכודידקטית" (1936); הגיוני לשון (תש"ז); מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון והחינוך העברי (תש"ז).