בשפריר חביון – ספרו החדש של הרב חיים סבתו, שבט תשע"ה

ערב תרבות בבית האקדמיה

ביום שני, ו' בשבט תשע"ה (26 בינואר 2015), התקיים בבית האקדמיה ללשון העברית ערב עיון לרגל צאתו לאור של הספר 'בשפריר חביון' מאת הרב חיים סבתו, חבר האקדמיה.

בערב נשאו דברים סגן נשיא האקדמיה פרופ' אהרן ממן, פרופ' יעקב שויקה הנזכר בספר בשם "הדוד ג'אקו", עורך הספר ד"ר יהודה מלצר והרב חיים סבתו מחבר הספר.
הזמר והמלחין צבי זלבסקי ובנו נתנאל ליוו את הערב בשירה ובנגינה.

מן הדברים שאמר הרב חיים סבתו בערב העיון:

הטלפון בביתי מצלצל וקול כעוס אני שומע: אדוני הסופר, אדוני הסופר? כבר זמן רב אני מבקש להשיג אותך ואינך זמין. מה זה, מה זה?
– כמה זמן, אני שואל.
– כבר שעה וחצי, הוא משיב.
– כן אני אומר. לפעמים אני גם מעיין בספר או לומד או כותב.
– אבל שלחתי לך עשר הודעות.
– לאן שלחת, אני שואל.
– למכשיר הנייד.
– אבל אין לי, אני משיב.

שקט מתוח נשמע מעבר לשפופרת. אחר כמה רגעים: מה? היכן אתה חי אדוני הסופר? בעולם הדמיון של ספריך? בבית מזמיל עם ילדי המעברה? עם הרוש בחדרי המנזר של עין כרם? או עם עזרא סימן טוב במחנה יהודה? או בשפריר חביון אתה מסתתר?

– אני חי במקומי. ומה אדוני מבקש?
– אני עורך אתר באינטרנט. אתר האתרים.
– לא באינטרנט, במרשתת, אני מגיב, כך אומרים בעברית.
– מי קבע? הוא שואל,
– כך קבעו באקדמיה.
– לא באקדמיה, בקיבוץ הלומדים הוא משיב, כך אומרים בעברית…
– ומה אדוני מבקש אני מוסיף ושואל.
– אנחנו צריכים שתכתוב לנו סיפור של מאתיים וחמישים מילים.
– מאתיים וחמישים? אני שואל, ואם יצוץ בדמיוני ביטוי נפלא או משפט מרגש.
– תקצץ אותו, הוא משיב.
– ואם הגיבור של הסיפור יפרוש כנפיים וישוט למקומות שאינם צפויים, ושם יפגוש עוד גיבור ויספר לו מעשה, והמעשה יתגלגל ויתגלגל… ככה זה באמנות.

דממה בצד השני.

– יתגלגל המעשה אתה אומר? ככה זה באמנות? ואני שמעתי פעם: סוף מעשה במחשבה תחילה. אתה חושב על כל מילה קודם שכתבת את המעשה כולו. הגיבור יפרוש כנפיים אתה אומר? סמוך על העורכים של האתרים שלנו. הם כבר יקצצו לו את הכנפיים. אנחנו, כותבי האתרים, יודעים היטב מה אנו רוצים לומר, ומתי אנו רוצים לומר, ולקצוב את דברינו. לומר את העיקר ולמחוק את הטפל, שלא כמותכם הסופרים שעושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, ומושכים את המעשה עוד ועוד, ועוברים מעניין לעניין, עד שהקורא שוכח מה הוא העניין. אל ידאג אדוני. אנחנו נקצוב את הסיפור ואנחנו נכתיר אותו בכותרת.
– מה, אני שואל, אתם תקבעו את שם הסיפור? בשבילי השם הוא הלב.
– כן, הוא משיב, כבר שמענו עליך. אתה הוא שהכתרת את ספר המעשים שכתבת בשם 'בשפריר חביון'. עוד לא פגשנו מי שיודע מה הוא אותו שפריר, ומי היא אותה חביון. מי יקנה ספר עם שם כזה? וגם קראנו באינטרנט בוויקיפדיה שכתבת ספר וקראת לו, 'כעפעפי שחר'. צחוק אתה עושה לנו. וכי לשחר יש עפעפיים? אנו יודעים לכתוב כותרות שמושכות את העין, ומרתקות את המרפרף באתרים שיבוא אלינו. אנו היינו קוראים לספר: 'האומנם עוד מסתתר?'. מה תאמר אדוני הסופר? לא מושך את הלב יותר משפריר חביון?
– אבל מה אעשה ושפריר חביון עלה מול עיניי והתחנן לי: אנא כתוב אותי, אנא. לא יכולתי לעמוד בפניו.

דממה. אחר רגע: אדוני הסופר, מילים אלה שלך אין מוחי סובל.

– מתי אתה צריך את הסיפור? אני שואל.
– בעוד יום וחצי, הוא משיב נחרצות.
– מה? ואם לא תהיה השראה?
– אנא, הוא משיב, עזוב את ההשראה ואת הדומה לה ליוונים. אנחנו בעולם אחר. שב ליד המחשב, שוטט בו, העתק חומרים מהמרשתת, עבד ולעס וכבר יצא משהו. אין לי ספק. אתה כותב לא רע.
– ואם לפתע רעיון חדש עלה בי ולכיוונים חדשים ימשוך את הסיפור?
– אדוני הסופר, אנא אל ילאה אותי בדברים שאינם מן העניין. יש לי דברים רבים לטפל. כמו להשיב לשלושת אלפים ומאתיים תגובות למאמרי שפרסמתי לפני שעתיים.
– מה כתבת? אני שואל.
– מאתיים מילה על האמנות שבספרות.
– יפה, אני אומר.
– טוב, הוא משיב, אתן לך יומיים, וגם נא לשלוח תמונה צבעונית שלך בפרופיל יושב נשען במרפק על ספריך שעומדים בערמה. שישים על תשעים במייל מהפייסבוק ובווטסאפ.
– אין לי.
– מה אין לך? הוא שואל.
– אין לי תמונה, וגם אין לי פייסבוק, וגם לא ווטסאפ.

דממה.

– מוזר הסופר הזה. אולי הוא גם רוכב על חמור. טוב, טוב, אקח כבר תמונה מהמרשתת, הרבה תמונות שלך מסתובבות שם.
– יותר מדיי, אני לוחש.
– אז סיכמנו, עוד יומיים ואתה שולח את הסיפור החדש.
– אני מתחנן על נפשי, אולי יחסרון המילים שלי יום אחד, התפסיד את הסיפור בעבור יום אחד, ואולי יחסרון המילים שש שעות, התשחית את המעשה בעבור שש שעות? ואולי יחסיר הדף עשר מילים, התאבד את המעשה בעבור עשר מילים?
– אדוני הסופר, אנחנו לא בסדום, ואתה לא אברהם, אנחנו כאן ועכשיו. כבר אמרתי דבריי אדוני הסופר. יומיים. יומיים!

ואז, מתוך מאגרי הלשון העברית על כל רבדיה, לשון מקרא, ולשון משנה, לשון תפילה ולשון פיוט, עלתה מול עיניי מילה קטנה, עתיקה וקצרה ובה שתי אותיות בלבד: לא. קפצתי ממקומי. מנין באה אליי המילה הזאת דווקא עכשיו, ואני לא הכרתי אותה זמן רב.

תכף השבתי: לא!

דממה.

– באמת מוזר הסופר הזה. וגם מסוכן. שמא יבואו עוד כאלה וילמדו לומר לא. ואנה אנו באים. אתה בטוח?
– כן.
– זאת אומרת שאתה מוכן.
– לא, אני אומר, אני כן בטוח שלא. לא ולא.