כ"ט בנובמבר – תאריך לועזי בלבוש עברי

ביום י"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר 1947, אישר האו"ם את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, וכך נסללה הדרך להקמת מדינת ישראל. יום זה ידוע בשם כ"ט בנובמבר, שהוא שם משונה למדי: אנו רגילים לציין תאריך עברי באותיות (למשל: ה' באייר, י"א באדר) ותאריך לועזי בסְפָרוֹת (למשל: 1 באפריל, 4 ביולי), ואילו כאן משמשות אותיות לציון תאריך לועזי.

ככל הנראה נובע מבנה הכלאיים של התאריך הזה ממעמדו המיוחד של האירוע, כפי שאפשר ללמוד מאירוע מרכזי אחר שהיה שלושים שנה לפניו. ביום י"ז במרחשוון תרע"ח, 2 בנובמבר 1917, הכריז הלורד בלפור על תמיכתה של בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. יום הצהרת בלפור היה תאריך מכונן עד כדי כך שאליעזר בן־יהודה ואחרים החלו למנות את השנים לפיו: "כך וכך להצהרת בלפור". תאריך ההצהרה נודע בשם ב' בנובמבר, ועל שמו נקראה כיכר ב' בנובמבר בתל אביב (כיום יש במקום צומת רחובות בשם זה. הכיכר הייתה בפתח קולנוע מוגרבי ומכאן כינויה המוכר יותר – "כיכר מוגרבי").

שני התאריכים – ב' בנובמבר וכ"ט בנובמבר – מציינים מאורעות בעלי חשיבות רבה לעם היהודי ובד בבד קשורים קשר ישיר לאומות העולם. זו ככל הנראה הסיבה למבנה המיוחד שלהם: מצד אחד התאריך הוא על פי לוח השנה הכללי ויש בו הבעת כבוד לאומות העולם על חלקן במאורע. מצד שני השימוש באותיות עבריות נותן לתאריך נופך חגיגי ומלמד על זיקתו ההדוקה לעם היהודי.

נעיר כי בעברית הקלסית לא שימשו סימנים מיוחדים לציון מספרים, ומספרי התאריכים מצוינים בשלמותם במילים, כגון 'חמישה עשר בשבט', 'תשעה באב'. במאות האחרונות התפתח השימוש באותיות להבעת ערכים מספריים ובכלל זה תאריכים כגון כ"ה בכסלו, אך כנראה בתחילה שימוש זה היה בכתב בלבד (כלומר קראו זאת "עשרים וחמישה בכסלו"). רק בדורות האחרונים השתרש המנהג לומר את שמות האותיות בעקבות הכתוב: הֵא באייר, כַּף הֵא בכסלו, וכך גם כַּף טֵית בנובמבר.

אף בציון תאריכים לועזיים השתמשו תחילה באותיות (כגון "י"ח לחודש פעברואר"). בהמשך אימצו כותבי העברית את הספרוֹת שהיו מקובלות בסביבתם, והחלו להשתמש בהן בין השאר לציון תאריכים. ואולם בכתיבת תאריכים עבריים התקבע השימוש באותיות. כאשר נקבעו התאריכים ב' בנובמבר וכ"ט בנובמבר במאה העשרים, כבר נהגה שיטת הסימון של תאריכים לועזיים בספרוֹת ולא באותיות, ועל כן הם בולטים בחריגותם.

על עוד תאריך לועזי בלבוש עברי

תאריך לועזי המצוין באותיות מתועד בספרות ההלכה בימי הביניים לציון היום שבו מתחילים להתפלל על הגשם בחוץ לארץ: כ"ב בנובמבר. כידוע בארץ ישראל שואלים על הגשמים מז' במרחשוון, ואילו בחוץ לארץ לפי דין התלמוד שואלים "עד ששים בתקופה" (בבלי תענית יא ע"א), כלומר 60 יום לאחר תחילת תקופת תשרי – המתחילה בתאריך שוויון היום והלילה של הסתיו ב־22 בספטמבר. מכאן: 22 בנובמבר (לפי הלוח היוליאני). התאריך הזה, באות עברית ובשם החודש הלועזי, עולה בספר אבודרהם, מן המאה ה־14: "ויום ששים יבא בכ"ב יום מנובימבר", וכך גם אצל פוסקים אחרים בני התקופה, ואפילו בחיבור "בית יוסף" של אחד מגדולי פוסקי ההלכה, ר' יוסף קארו, בן המאה ה־16: "ויום ס' יבוא בכ"ב מנובי"מברי" (קיז, ו).

אנחנו מודים לחבר האקדמיה ד"ר חנוך גמליאל שהעמידנו על מקורות אלו.