מילים יבשות

ציחיון, חורב, שחון, ניחר

צִחָיוֹן

ציחיון פירושו יובש, צחיחות. המילה מצויה בפיוטים הקדומים בצורה צִחָיוֹן או צִחְיוֹן, והיא משמשת פה ושם בספרות העברית בת ימינו. בבסיסה עומדת כנראה המילה המקראית צִחֶה – שם תואר שפירושו יבש, ניחר: "וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא" (ישעיהו ה, יג).
בתנ"ך יש כמה מילים דומות המתפרשות 'מקום יבש': 'צְחִיחַ סֶלַע', 'צְחִיחָה', 'צְחִיחִים'. מאלו התחדש בדורות האחרונים שם התואר צָחִיחַ שמשמעו 'יבש מאוד', בעיקר בתיאור של אזור או מקום. את הכתוב בישעיהו "וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (נח, יא) מקובל לפרש 'תהיה שבע אפילו במקומות צחיחים'.
מילים אחרות מן השורש צח"ח או צחצ"ח מביעות משמעויות מעט שונות, וקשה לדעת אם יש להן קשר גיזרוני למילים המביעות יובש. שם התואר צַח פירוש זך, טהור, בוהק, לבן – אולי כפי שמקום צחיח אין בו צל והוא בוהק בשמש. מכאן גם הפועל לצחצח המוכר מספרות חז"ל, שמשמעו 'לנקות ולהבהיק'. למשמעויות אלו קרובה 'הלשון הצחה' או 'צחות הלשון' שנולדו בעקבות הפסוק: "וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת, וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב, ד).

חֹרֶב

המילה חורב (במלעיל, כמו חֹרֶף) פירושה יובש, לעתים בהקשר של חום ושמש. כך מתאר יעקב את חייו הקשים כרועה צאנו של חותנו לבן: "…בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה"(בראשית לא, מ).
הפועל הוא חָרַב: לאחר המבול "חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ח, יג), וישעיהו ניבא "וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" (יט, ה). בספר משלי נאמר: "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (יז, א) – כלומר טוב לאכול לחם יבש באווירה של שלום מסעודה דשנה שיש עמה ריב ומחלוקת.
חָרָבָה היא שטח יבש – כמתואר בבקיעת ים סוף "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה" (שמות יד, כא). מן התנ"ך ירשנו גם את הצירוף הספרותי "חַרְבוֹנֵי קַיִץ" (תהלים לב, ד). הר סיני נקרא גם הר חורב – כנראה במשמעות של יובש ומדבר.
למילים מן השורש חר"ב יש כידוע גם משמעות של שממה והרס (הֶחֱרִיב, חָרְבָּה ועוד), ונראה שיש זיקה בין משמעות זו למשמעות של יובש.

שָׁחוּן

שחון פירושו חם ויבש.
לפי המסופר בתלמוד הבבלי התפלל הכוהן הגדול ביום הכיפורים "שתהי שנה זו שחונה וגשומה" (יומא נג ע"ב). על כך התלמוד שואל: שחונה – מה מעלתה? ומציע לתקן: "אם שחונה היא, תהא גשומה". בירושלמי הנוסח שונה מעט: "שנת גשומה ושחונה וטלולה" (יומא ה: ב, מב, ג) – כלומר שנה שמזג האוויר בה מאוזן וממוזג. כיום שם התואר 'שחון' מציין אקלים יבש, ו'שנה שחונה' היא שנת בצורת.
השורש שח"ן מוכר ברוב הלשונות השמיות במשמעויות הקשורות לחום. בתנ"ך המילה היחידה מן השורש הזה היא שְׁחִין, וככל הנראה מדובר בשם כללי למחלות עור.
מן השורש שח"ן חידש ועד הלשון בשנת תש"ב את המונח מַשְׁחֵן תמורת superheater – מכשיר ההופך קיטור לח לקיטור יבש.

נִחָר

בתהלים נאמר: "יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי, כָּלוּ עֵינַי, מְיַחֵל לֵאלֹהָי" (סט, ד), ומכאן הביטוי 'בגרון ניחר' – (כלומר יבש) – המשמש בימינו. הפועל ניחר (בבניין נפעל) גזור מן השורש חר"ר, שמשמעו שרף, בער.
מילה נוספת מן השורש הזה מופיעה בנבואת ירמיהו על הגבר אשר יבטח באדם: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (יז, ו). כנגדו מי שיבטח בה': "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (יז, ח).
השורש הקרוב חר"י מציין גם הוא בערה – לרוב במשמעות מושאלת של כעס בצירופים דוגמת 'חרה אפו', 'חרון אף'.