מָצָא חֵן ונָשָׂא חֵן

על דבר המעורר בנו רגש חיובי ומשביע את רצוננו אנו אומרים שהוא 'מוצא חן בעינינו' או 'נושא חן בעינינו'. שני הצירופים האלה מקורם בתנ"ך. 'מצא חן בעינֵי' הוא הצירוף הקדום והרווח יותר. הוא נזכר לראשונה בפסוק "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח) ובא במקרא יותר מארבעים פעם.

כפי שקורה לעיתים בצירופי מילים עתיקים ושגורים, קשה לעמוד על משמעותו המקורית של הצירוף. יש המשערים כי המילה חֵן, המציינת בדרך כלל יופי, נועם וכדומה, מציינת בצירוף זה אהדה ורגש חיובי. כלומר, 'מצא חן בעיני הזולת' פירושו: מצא [ראה, גילה] בעיניו של הזולת רגש חיובי כלפיו.

הסבר אחר, המקובל יותר בקרב החוקרים, מבוסס על שורשה של המילה חֵן – חנ"ן, ועל קרבתה למילים חֶסֶד ורַחֲמִים. קרבה זו באה לידי ביטוי למשל בפסוק "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד, וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר" (בראשית לט, כא), ועוד יותר במקבילה שנכתבה בהשראת הפסוק הזה בספר דניאל: "וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים" (דניאל א, ט) – חֶסֶד ורַחֲמִים בדניאל תמורת חֵן בבראשית. הקשר בין המילים האלה מוכר גם מלשון התפילה: "שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים" (תפילת העמידה), "לחן ולחסד ולרחמים ולרווח הצלה והצלחה" (ברכת המזון).

על פי הסבר זה, המילה חֵן שבצירוף 'מצא חן' משמעה חמלה, רחמים. אם כן 'מצא חן בעיני הזולת' פירושו: מצא [זכה ל־] חנינה ורחמים אצל זולתו. אך מדוע דווקא בעיני זולתו? לדעת חוקר הלשון יצחק צדקה, בצירוף זה העין מייצגת את מקור החמלה והרחמים, בדומה ללשון הכתוב "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו" (דברים יט, יג ועוד). כאשר רוצים לומר שאדם מוצא אצל זולתו חמלה ורחמים כלפיו אפשר לומר שהוא מוצא אותם בעיני זולתו.

חיזוק להבנה זו של הצירוף 'מצא חן' עולה משימושיו בתנ"ך הבאים דווקא בתיאור היחס לאדם מצד מי שרם ממנו בדרגה – אֵל, מלך, שר וכדומה. מציאת חֵן זו מביאה בדרך כלל לקיום בקשתו של האדם, ולעיתים אף להצלתו – כמו בסיפור המבול.

הצירוף 'נשא חן' לקוח אף הוא מן התנ"ך, אך הוא מוכר רק מלשון המקרא המאוחרת ולמעשה נזכר בספר אחד בלבד – מגילת אסתר. צירוף זה בא במגילה בגרסאות שונות:

• נשא חן בעינֵי: "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ" (ב, טו), "וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו" (ה, ב).
• נשא חסד לפנֵי: "וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו" (ב, ט).
• נשא חן וחסד לפנֵי: "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת" (ב, יז).

לצד אלו משמש במגילה הצירוף הקדום 'מצא חן בעינֵי' וכן הצירוף 'מצא חן לפנֵי'.

ייתכן ש'נשא חן' קרוב במשמעו ל'מצא חן': מי שזוכה לחן – לאהדה או לרחמים – מצד זולתו, הרי שיש לו חן, כלומר הוא 'נושא חן'. הבנה אפשרית אחרת היא כי בגרסה זו של הביטוי המילה חֵן משמשת במשמעה הרגיל 'יופי' ו'נועם', ובעקבותיה משמשת במשמעות קרובה אף המילה חֶסֶד. על פי זה 'נשא חן בעיני הזולת' פירושו: היה עליו חֵן [נועם וכדומה] בעיני הזולת [לדעתו של הזולת, בהסתכלותו של הזולת]. להבנה זו מכוונים אולי דברי ר' יהושע בן קרחה: "אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה" (בבלי מגילה יג ע"א).

קשה לדעת אם אומנם זו הייתה כוונת הביטוי במקור, אך נראה שהבנה זו היא שנתקבעה לבסוף הן בביטוי 'נשא חן בעינֵי' הן בביטוי הסתום יותר 'מצא חן בעינֵי'. בלשון ימינו שניהם משמשים במשמעות 'הוא היה טוב בעיני פלוני', 'היה לו חן לדעתו של פלוני', ומכאן השימוש בביטויים אלו לא רק כלפי אנשים כבמקרא, אלא גם כלפי דברים דוממים: 'הספר מוצא חן בעיניי', 'הרעיון נשא חן בעיניה'.