מכווני הלשון עוסקים רבות בשאלת השלילה של הנשוא השמני והנשוא-הבינוני ב'אין' או ב'לא'. משפטים כגון "אין הוא שר", ו"הוא אינו שר" – הם מומלצים, ואילו המתכונת הרווחת בעברית החיה היא: "הוא לא שר". הקושי העיקרי הוא בתקנת משפטים דומים שנשואם בינוני. כאן קשה יותר לכותבים לקבל את המומלץ: "אין הוא הולך", "הוא איננו הולך".
רבים מתלבטים מה נכון יותר – גָּמָא מים או גָּמַע מים.
בתנ"ך אנו מוצאים את הכתיב באל"ף בלבד, כמסופר בסיפור רבקה ועבד אברהם: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז). השורש גמ"א מציין שתייה, ו'הגמיאיני' פירושו 'השקיני'.
בספרות חז"ל אנו מוצאים את שני הכתיבים – באל"ף ובעי"ן. במקומות שונים יש ביניהם חילופי גרסאות, ובתלמוד הבבלי הכתיב בעי"ן הוא הרווח. יפה לראות שחכמי התלמוד התלבטו – בדומה למתלבטים בני ימינו – מה הצורה הנכונה בדברי המשנה "חלב כְּדֵי גמיעה" והכריעו על פי המקרא: "איבעיא להו [נשאלה להם השאלה]: כדי גמיאה או כדי גמיעה? אמר רב נחמן בר יצחק: ' הגמיאיני נא מעט מים מכדך'" (בבלי שבת עז ע"א).
חילופים בין עי"ן לאל"ף מוכרים מצמדים נוספים, כגון זאטוט–זעטוט ואִכּוּל–עִכּוּל, כחלק מתופעת החילופים בעיצורים הגרוניים. ויש הרואים בכתיב גמע בספרות חז"ל השפעה של הארמית.
בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל. גם בבניין הפעיל מקובלות כיום הצורות בעי"ן, כגון 'הגמעת עגלים', אך אפשר גם 'להגמיא עגלים' – ממש כפי שהגמיאה רבקה את עבד אברהם ואת גמליו.
הפועל גָּמָא–גָּמַע משמש לעתים במשמעות מושאלת, כגון "גמענו בשקיקה את דבריו". גם כאן אפשר לנקוט את שני הכתיבים, וגם כאן הכתיב בעי"ן הוא הרווח. משמעות מושאלת נוספת שבה פועל זה משמש היא 'רָץ', 'עבר מרחק כלשהו במהירות', כגון "עוד נלך ונלך ונגמע מרחקים" (דודו ברק, "טיול במגדיר הצמחים"). מקורו של שימוש זה באחד הפירושים לְפסוק מספר איוב: בתיאור כוחו וגבורתו של הסוס נאמר "בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ" (איוב לט, כד), ויש המפרשים שהסוס כאילו "שותה" את הארץ בדהירתו המהירה (לפי פירוש אחר 'יגמא' פירושו 'יחפור גומות בארץ' בדהירתו). גם במשמעות מושאלת זו אפשר לנקוט את שני הכתיבים, אך רבים מקפידים על הכתיב באל"ף כדי לשמור על זיקה לפסוק. אחרים אף מקפידים על שימוש בבניין פיעל ולא בבניין קל במשמעות מושאלת זו: לְגַמֵּא מרחקים וכדומה, על פי "יְגַמֶּא ארץ".
בעקבות הפסוק באיוב נקבע באקדמיה המונח גַּמְאָן תמורת sprinter – רץ למרחקים קצרים (במונחי אתלטיקה קלה משנת תשכ"א, 1961), אך כיום רווח אָצָן.
מבחינה דקדוקית המילה צוהריים היא שם עצם ברבים בסיומת הזוגי ־ַיִם, בדיוק כמו מים ושמיים. לכן אם רוצים להוסיף לה שם תואר הוא יהיה ברבים: צוהריים טובים (כמו שמיים כחולים) ולא "צוהריים טוב".
אבל למה בכלל יש במילה צוהריים סיומת זוגי? ומה הקשר בין צוהריים ובין צוהר?
רבים שואלים על טיבה ועל תקינותה של הברכה "צוהריים טובים".
ראשית נשיב על השאלה הנפוצה: מה הצירוף התקין – 'צוהריים טובים' או 'צוהריים טוב'?
מבחינה דקדוקית המילה צוהריים נתפסת כיום כשם עצם ברבים – דוגמת מים ושמיים – בעל סיומת ַיִם (על דרך הזוגי). ואכן בצירוף הסמיכות 'צוהרי היום' שנוצר בימינו המילה צוהריים באה בצורה רגילה של נסמך־רבים. לפיכך אם רוצים להוסיף למילה צוהריים שם תואר הוא יהיה בצורת רבים: 'צוהריים טובים' (ולא "צוהריים טוב"), כמו 'מים קרים', 'שמיים כחולים'.
מבחינה היסטורית נראה שהסיומת ־ִים במילה צָהֳרַיִם אינה סיומת זוגי ביסודה, כפי שעולה מהשוואה ללשונות שמיות אחרות. המילים המקבילות בערבית ובארמית צורתן צורת יחיד. בכתובת המואבית הקרויה מצבת מישע באה המילה צהרם (בלי יו"ד). המ"ם מתבארת כאן כסיומת המציינת תוארי פועל, כגון ריקם, חינם, יומם. כפי שיומם פירושו 'ביום', צהרם יכול להתפרש 'בצוהר'.
שאלה לעצמה היא מה פירוש המילה צֹהַר שבבסיס המילה צָהֳרַיִם. בימינו צוהר הוא חלון, ולהבנה זו מסורת פרשנית ארוכה. המילה מופיעה במקרא פעם אחת בלבד בסיפור תיבת נֹחַ: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו, טז). ואולם במהלך השנים התפרשה המילה גם בדרכים אחרות: 'גג' או 'מכסה'. חלק גדול מן הפירושים אכן קושרים בין צוהר לצוהריים, וברובם בולט הקשר בין צוהר לאור. רש"י כותב בפירושו: "יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם", ומפירושו של אבן עזרא מתחוור הקשר בין חלון לאור: "צֹהַר – מקום שיִּכָּנֵס ממנו האור, והוא מגזרת צהריים". היו שהבינו את המילה צוהריים כזוהר כפול.
אשר לטיבה של הברכה "צוהריים טובים", ברכה זו הצטרפה בעשורים האחרונים לסדרת הברכות המתייחסות לחלקי היממה: בוקר טוב, ערב טוב, לילה טוב – סדרת ברכות שנוצרה בעברית החדשה בהשפעת לשונות אחרות (אנגלית, גרמנית ועוד). אליהן מצטרפת גם הברכה "אחר הצוהריים טובים" – אלא שהמבנה של ברכה זו בעייתי מבחינת הדקדוק, שכן שם התואר טובים אמור לתאר לא את הצוהריים אלא את הצירוף כולו שעיקרו מילת היחס 'אַחַר'.
יש המעדיפים לנקוט תמיד את הברכה העברית הרגילה במקורותינו שלום ונמנעים מן הברכות המחודשות המותאמות לחלקי היממה. נעיר כי הברכה 'בוקר טוב' דומה לברכה הארמית צַפְרָא טָב ('הבוקר טוב') המוכרת כבר מן הספרות הרבנית של ימי הביניים (כיום מקובל יותר צפרא טבא).
יש המסתייגים מן הברכה צוהריים טובים בטענה כי ברכה זו יפה רק לאמצע היום ממש – כלומר לרגע קצר בלבד, בדומה למילה noon באנגלית המשמשת לציון השעה 12:00 בדיוק. ואולם כמו שציין מתקן הלשון ראובן סיוון, כבר בתנ"ך אפשר לראות שהמילה צוהריים אינה מציינת רגע אחד בלבד, אלא פרק זמן ממושך יותר: "וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם" (שמואל ב ד, ה), "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי" (תהלים נה, יח). כך גם בתפילה: "ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים".
סוף דבר: ברכות ונימוסים מטבעם הם עניין לסגנון אישי ולנוהַג הרווח בתקופה מסוימת, ובאלו בדרך כלל אין האקדמיה נוהגת להתערב.
מקר, מרוון, צנרן, אמבט עיסוי
מֵקַר (קוּלֶר)
מקר הוא מתקן למי שתייה קרים.
המילה מֵקַר היא בת זוגה של המילה מֵחַם – דוד להרתחת מים להכנת משקה חם. את המילה מחם ירשנו מלשון חז"ל, ושם משמעה הוא קומקום למים חמים. בספרות חז"ל נזכר גם הצירוף "כלי מיקר" (תוספתא שבת) שפירושו 'כלי שמקרר'.
גם בלי ניקוד הכתיב התקני של מחם ומקר הוא ללא יו"ד, וכך גם כתיבן של מילים נוספות באותו המשקל – מצר, מרב (מקסימום), ממד.
המילה מֵקַר אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).
מַרְוָן ("בר מים")
מרוון הוא מתקן למי שתייה חמים וקרים כאחד.
המתקן מרווה את הצמאים ומכאן שמו; אל צורת הבינוני מַרְוֶה נוספה הסיומת ־ָן, המציינת בין השאר כלים, כגון מַחְוָן.
נבחין בין מרוון ובין מֵקַר (קוּלֶר) ומֵחַם (סמובר): מחם ומקר מספקים רק דבר אחד (מים חמים בלבד או מים קרים בלבד), ואילו מרוון מספק גם מים חמים וגם מים קרים.
את המילה מרוון הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2009).
צַנְרָן (שנורקל)
צנרן הוא מכשיר המאפשר לשׂוחֶה לנשום בעת שראשו שקוע במים. המכשיר עשוי צינור שפתחו האחד מחוץ למים ופתחו האחר מחובר לאפו או לפיו של השוחה.
הפועל הוא צָנַר ושם הפעולה צְנִירָה.
כל המילים הללו גזורות מן המילה צִנּוֹר – מילה המופיעה פעמיים בתנ"ך ונפוצה בספרות חז"ל. בפירושה של המילה בתנ"ך יש כמה דעות, אך בלשון חז"ל משמעה ברור: גליל מוארך העשוי להעברה ולקילוח של מים או נוזל אחר. מן המילה צינור חודשו בימינו המילים צַנֶּרֶת (מערכת צינורות) וצְנִיר (שקע בצורת חצי צינור שנוצר משחיקה של מים בדופן של אפיק נחל וכדומה).
את המילה צנרן הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ג (1993).
אַמְבַּט עִסּוּי (ג'קוזי)
אמבט עיסוי הוא אמבט ובו התקן המזרים מים בתנועת מערבולת לצורך עיסוי הגוף. יש הקוראים לו 'אמבט זרמים', ולמתקן גדול יותר – 'ברֵיכת זרמים'.
עיסוי בעברית ימינו הוא מסז'. המשמעות הבסיסית של השורש היא 'לחץ'. במקרא מופיע פועל מן השורש הזה (יחזקאל כג, ח) אך הוא נכתב בשׂי"ן: עִשּׂוּ (לחצו). לשורש עס"י/עשׂ"י קרוב אולי השורש עס"ס שמשמעו 'מעך', וממנו עָסִיס (מיץ פרי) ועיסה (בצק).
את הצירוף אמבט עיסוי הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997).
אֲפֵר – eye bandage
אפר הוא כיסוי לעיניים במשחקים. מקור המילה בתנ"ך: "וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו" (מלכים א כ, מא).
גֹּלֶם אִגְרוּף, "גֹּלֶם הֹלֶם" – boxing-dummy
בובה בדמות אדם שנועדה לאימוני אגרוף; רווח "בובת אִגרוּף".
דִּלְגִּית – skipping rope
חבל קפיצה.
הִתְאַבְּקוּת – wrestling
הפועל הִתְאַבֵּק – מלשון מַאֲבָק – מקורו במדרשים מאוחרים, והוא מציין פעולה הדדית שבה שניים נאבקים זה בזה. שם הפעולה נוצר בספרות ימי הביניים, למשל בפירושו של רבנו בחיי לבראשית לב "וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא אם כן שוים".
כיום משמשת בעיקר המילה הֵאָבְקוּת (שם הפעולה מבניין נפעל).
הִתְעַמְּלוּת – gymnastics
פעילות גופנית שנועדה לחזק את שרירי הגוף ולשמור על כושר. הפועל הִתְעַמֵּל מופיע בספרות חז"ל בהקשר של פעילות גופנית הגורמת להזעה.
שם הפעולה מתועד בספרות ימי הביניים, למשל אצל שמואל אבן תיבון בתרגומו לספר מורה הנבוכים: "כי אשר יעשה פעולת ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, כשחוק בכדור או התאבקות או משיכת הידים או עצירת הנשימה".
לַחֲצִית – wrist exerciser
מכשיר קפיצי לחיזוק שרירי היד.
מִגּוּר – knockout
"נוקאאוט"; מכת אגרוף שאחריה היריב אינו מסוגל לעמוד שוב על רגליו.
סִבְסוּב – pivot, pivoting
תנועה של שחקן כדורסל שבה רגלו האחת קבועה במקום כמו ציר, ורגלו השנייה נעה סביב בחופשיות.
קְפִיצַת מִסְפֶּרֶת – scissors-Jump
קפיצה לגובה שבה הרגליים יוצרות צורת מספריים.
שְׁעוֹן עֶצֶר – stop watch
"סטופר"; שעון שנועד למדוד זמן בדיוק רב בתחרויות ספורט. מפעילים אותו כשהמתחרים יוצאים לדרך ועוצרים אותו כשהם מגיעים לקו הגמר. בתחילה נקבע הצירוף 'שְׁעוֹן פֶּסֶק', אך בהמשך המונח הוחלף.
נשאלנו מדוע יש האומרים "בּוֹאִי כַלָּה" בלי דגש קל בכ"ף, אף שידוע כי אותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות בדגש קל (בהגייה הישראלית בימינו הדבר נוגע רק לאותיות בכ"פ).
אכן הכלל הבסיסי הוא שאותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות. כלל זה משתלשל עוד מניקוד המקרא, כגון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". ואולם במקרא נמצא גם מקרים רבים שבהם אותיות בגדכפ"ת אינן דגושות בתחילת המילה, למשל "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר", "וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ", "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ". כך קורה לאחר מילה המסתיימת בתנועה ("וַיְהִי", "נָפְלוּ", "נָשַׁפְתָּ") ושתי המילים נקראות ברצף ללא הפסקה ביניהן. למעשה מדובר בשני מקרים:
א. במילה הראשונה יש טעם מחבר. למשל ברצף "כִּי בוֹ שָׁבַת" המילה כי מסתיימת בתנועה (חיריק) ומוטעמת בטעם המחבר מונח, ולכן הבי"ת במילה בו רפה. דוגמה נוספת אפשר לראות בתהלים קמח, ב: "הַֽלְל֥וּהוּ כׇל־מַלְאָכָיו הַ֝לְל֗וּהוּ כׇּל־צְבָאָו" (לפני 'כָל' הראשון בא הטעם המחבר מירכא, לפני 'כָּל' השני בא הטעם המפסיק רביע מוגרש).
ב. במילה הראשונה אין טעם ואחריה בא מקף, המורה על חיבורה למילה הבאה. למשל: "וַיְהִי־בֹקֶר", "וַיְהִי־כֵן".
בגדכפ"ת ללא דגש לאחר מילה המסתיימת בתנועה מצוי במידה זו או אחרת גם בחלק ממסורות לשון חכמים, בייחוד במקומות שבהם יש קשר הדוק בין המילים. תופעה זו מוכרת גם מלשון התפילה והפיוט, שיָנקה מלשון המקרא והושפעה ממנה. מסיבה זו היו מהדירי סידורים שהחילו את הכלל המקראי על ניקוד הסידור, כגון "המחדש בטובו בכל יום תמיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית", "ברוך אתה… אשר קידשנו במצוותיו וְרָצָה בָנוּ" (בקידוש ליל שבת). כך גם נוקד בפיוט "לכה דודי" צירוף המילים שפתחנו בו "בּוֹאִי כַלָּה". גם בעת החדשה יש שנהגו כך בנקדם שירה, ספרי ילדים ואפילו מונחים של ועד הלשון והאקדמיה בראשית דרכה.
בעברית ימינו הכלל הוא שאותיות בגדכפ"ת דגושות בראש המילה, וכך נוסחה החלטת האקדמיה: "בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך, מילת יחס או מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל."
עם זאת לתופעה של רפיון אותיות בכ"פ לאחר מילים המסתיימות בתנועה נותרו בפינו שרידים מעטים בביטויים שגורים. את הבולטים שבהם הוציאה האקדמיה מגדר הכלל בקובעהּ כך: "יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'."
הרחבות
1. על ההגייה הכפולה של בגדכפ"ת
רפיון בגדכפ"ת במקרא בראש מילה שנייה ברצף שבו המילה הראשונה מסתיימת בתנועה עולה בקנה אחד עם הכלל הבסיסי של רפיון בגדכפ"ת בתוך המילה ובסופה.
הכלל הוא שאותיות בגדכפ"ת רפות אחרי תנועה (אלא אם כן הן דגושות בדגש חזק, כגון שַׁבָּת) ודגושות כשאינן אחרי תנועה – כלומר בבואן אחרי עיצור או כשהן בראש מילה. למשל במילה כָּתַב הכ"ף הבאה בראש המילה דגושה, ואילו התי"ו והבי"ת הבאות אחרי התנועות קמץ ופתח רפות. לעומת זאת במילה יִכְתֹּב הכ"ף רפה משום שהיא באה אחרי התנועה חיריק, ואילו התי"ו דגושה משום שהיא באה אחרי שווא נח, דהיינו אחרי עיצור. במילה וְכָתַב הכ"ף באה אחרי שווא נע (תנועה חטופה, מעין חצי תנועה), ואף במקרה כזה אין דגש קל.
ההגייה המקורית של עיצורי בגדכפ"ת היא ההגייה המסומנת כיום בדגש קל ומכונה 'הגייה סותמת' (או 'הגייה פוצצת'). ההגייה השנייה, המיוצגת באות רפה (שאין בה דגש), מכונה 'הגייה חוככת'. ההגייה החוככת של עיצורי בגדכפ"ת בבואם לאחר תנועה התפתחה בהשפעת התנועה על העיצור. בהגיית התנועות יש זרימה חופשית של האוויר, ואילו בהגייה סותמת של עיצורים האוויר נעצר עצירה מוחלטת. בהגייה חוככת יש זרימה חלקית של האוויר, ולכן קל יותר לעבור להגייה זו לאחר תנועה. הגייה כפולה של בגדכפ"ת נשתמרה בהגייה הרווחת בימינו רק בעיצורים בכ"פ.
2. עוד על בגדכפ"ת בראש מילה במקרא
במקרא נמצא מקרים של אותיות בגדכפ"ת דגושות בראש המילה גם בבואן בלי הפסקה לאחר מילה המסתיימת בתנועה. לעיתים הסיבה לכך ידועה. למשל ב"קריאת שמע" בפסוק: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) הבי"ת הראשונה במילה בְּבֵיתֶךָ דגושה (בשונה מן הבי"ת במילה בַדֶּרֶךְ) כדי שלא ייווצר רצף בי"תים רפות. לעיתים הסיבה לכך אינה ידועה. למשל ב"שירת הים" בא פעמיים צמד המילים "מי כמֹכה" (שמות טו, יא); בפעם הראשונה התיבה מי מוקפת והכ"ף כצפוי רפה (מִי־כָמֹכָה), אך בפעם השנייה בתיבה מי טעם מחבר ולמרות זאת הכ"ף דגושה (מִי כָּמֹכָה).
לשם הצמח שיפון שתי מסורות הגייה בפי דוברי העברית: בפ"א רפה – שִׁיפוֹן, ובפ"א דגושה – שִׁפּוֹן. הצורה התקנית בימינו היא שִׁיפוֹן בפ"א רפה. כך קבע כבר ועד הלשון ב'ילקוט צמחים' שפרסם בשנת תר"ץ (1930), וכך נקבע מחדש בשמות צמחי ארץ ישראל של הוועדה לבוטניקה בשנת תשס"ג (2003).
שם הדגן שיפון מוכר כבר מספרות חז"ל, כגון "חמשה דברים חייבים בחלה: החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון" (משנה חלה א, א). בכתבי היד של המשנה המילה כתובה ביו"ד והפ"א רפה: שִׁיפוֹן. הגיית השם במסורת תימן תומכת אף היא בניקוד זה. עם זאת במסורות אשכנז וספרד ההגייה היא בפ"א דגושה – שִׁפּוֹן.
לשם הדגן שיפון מקבילות בשפות שמיות אחרות: ארמית, ערבית ופניקית. יש הקושרים לכאן גם את המילה היוונית המאוחרת siphon או siphonion, וייתכן שמילה זו הגיעה אל היוונית מן הפניקית. ביוונית המילה מציינת שיבולת שועל, ולפיכך ייתכן שהשיפון הנזכר במקורות הוא הדגן המוכר לנו כשיבולת שועל. גם המקבילה הערבית شُوفَان (שׁוּפַאן) פירושה שיבולת שועל.
אשר לשם הבד שִׁיפוֹן – שם זה נשאל ללשוננו בעת החדשה. מקורו במילה הצרפתית chiffon, ומכאן שהגייתו בפ"א רפה.
המושגים בין, תוך ואמצע מלווים אותנו בכל תחומי החיים – לא רק המוחשיים אלא גם המופשטים. למשל, חכמי ימי הביניים הטיפו לאדם לאחוז בדרך האמצעית ובמידה הבינונית בין שני קצוות רעים – כגון הנדיבות שהיא ממוצעת בין הכִּילוּת (קמצנות) והפיזור (רמב"ם, שמונה פרקים).
את המילים בין ותוך וכמה מנגזרותיהן ירשנו מן התנ"ך. מילת היחס בין מופיעה בתנ"ך לא פחות מארבע מאות פעמים, חלקן בנטייה (ביני, בינך, בינם או ביניהם וכדומה). ויש לה גם הֶגוון (וריאציה) שהוא מעין צורת רבים: בֵּינוֹת, כגון "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב, כג). כיום צורה זו משמשת בלשון הספרותית, כגון "רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן" (יורם טהרלב, בשביל אל הבריכות). מילת היחס בין משמשת בצירופים רבים: 'בין הערביים', 'בין המצרים', 'בין השיטין' או 'בין השורות', 'בין כה וכה' ועוד.
בין
מן המילה בין נגזרו מילים אחדות. המילה בֵּינַיִם מוכרת כבר מן התנ"ך: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז, ד), ומפרשים: "לפי שהיה יוצא יום יום בין שתי המערכות [=בין הצבאות]" (רד"ק). כיום המילה רווחת בעיקר בצירופים כגון 'מעמד הביניים'. בספרות חז"ל אנו מוצאים את שם התואר בֵּינוֹנִי ואת תואר הפועל בֵּינָתַיִם, בֵּינְתַיִם (שתי ההגיות תקניות), ובעברית החדשה נוצרה המילה בֵּינָה, שאחת ממשמעויותיה היא הרֶווח שבין קווי החַמְשָׁה (ברישום תווים).
מסתבר שמילת היחס בין קשורה למילים הֵבִין, נָבוֹן, בִּינָה וכיו"ב, שהרי יסודה של ההבנה הוא ההבחנה בין דבר לדבר, כאמור בתלמוד הירושלמי (בהקשר אחר) "אם אין דעה, הבדלה מניין?"
תוך
המילה תּוֹךְ משמשת במשמע 'אמצע', אך משמעה העיקרי הוא 'פְּנים'. כך למשל במימרה מספרות חז"ל 'אין תוכו כברו' (בַּר = חוץ). תּוֹךְ ביסודה היא צורת הנסמך של תָּוֶךְ (השוו מָוֶת–מוֹת־). הצורה תָּוֶךְ מוכרת למשל בביטוי 'עמודי התווך', שמקורו בפסוק "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם" (שופטים טז, כט). מן המילה תווך נגזר שם המקצוע מתווך: המתווך עומד בתווך בין קונים למוכרים או בין שני צדדים בסכסוך וכדומה.
המילה תּוֹךְ משמשת בעיקר בצירופי יחס, כלומר בְּבואה לאחר מילת יחס: תוך, מתוך, לתוך.
נעיר כי הצורה המיוחדת בְּתוֹכְכֵי־ – המשמשת במשמעות 'בתוך־תוכו של' – נולדה בטעות. מקורה בכתוב "בְּתוֹכֵכִי ירושלים" (תהלים קטז, יט), אלא שהמילה בְּתוֹכֵכִי היא צורה שירית של בְּתוֹכֵךְ.
מן המילה תּוֹךְ נגזר שם התואר תִּיכוֹן, כגון "הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה" (שופטים ז, יט). אומנם הצורה המתבקשת היא 'תּוֹכוֹן', אך בצורה זו נוצר רצף של שתי תנועות o, ובתהליך המכונה היבדלות הפך החולם הראשון לחיריק: תִּיכוֹן (השוו רֹאשׁ–רִאשׁוֹן).
אמצע
בספרות חז"ל נוספה למילים 'בין' ו'תוך' המילה אֶמְצַע ובנטייה גם אֶמְצָעִיתוֹ, כגון "ירושלים אמצעיתו של עולם" (שמות רבה). מאֶמְצַע נגזר שם התואר אֶמְצָעִי, כגון 'הילד האמצעי'. המילה אֶמְצָעִי משמשת גם שם עצם, בעיקר בצורת רבים: 'לנקוט אמצעים', 'אמצעי זהירות'. אֶמְצָעִי הוא מה שנמצא באמצע, בדרך אל המטרה, ומסייע להשגתה. בימי הביניים נוצרה המילה המופשטת אֶמְצָעוּת, והיא משמשת בעיקר בצירוף באמצעות במשמעות 'על ידי', 'בעזרת'. אל המילה אֶמְצַע מתקשר הפועל לְמַצֵּעַ. בלשון חז"ל משמעו 'לחצות', 'לשים באמצע', ובהמשך קיבל את המשמעויות 'לפשר' וגם 'לחשב את האמצע', ומכאן המילה ממוצע.
את שלוש המילים בין, תוך ואמצע גייסה העברית לתרגום המילה הלטינית רבת המשמעים 'מדיום' (ברבים 'מדיה'): medium aevum = ימי הביניים, interstellar medium = תָּוֶוךְ בין־כוכבי, media = אמצעֵי תקשורת.
בין כך ובין כך לכל אמצע יש סוף.
כתבו: רונית גדיש ותמר כץ
לעיתים קרובות אנו נשאלים אם ו' החיבור יכולה לבוא לאחר פסיק או נקודה. התשובה העקרונית היא חיובית. להלן פירוט הדברים.
ו' החיבור לאחר פסיק
ו' החיבור יכולה לבוא אחרי פסיק כאשר היא פותחת משפט עצמאי (בעל נושא ונשוא). לדוגמה: אורי יצא לחופשה מהנה בצפון, ומיכל הצטרפה אליו כעבור יומיים. למעשה יש כאן משפט אחד שנוצר מחיבורם של שני משפטים "קטנים" יותר. בלשון המקצועית משפט כזה מכונה 'משפט איחוי', וחלקיו מכונים 'משפטים מאוחים' או 'איברים'. ההחלטה אם לתת פסיק בין האיברים תלויה פעמים הרבה באורכו של האיבר השני. דוגמאות למשפטים כאלו מובאות בכללי הפיסוק של האקדמיה בכלל פסיק בין משפטים מאוחים.
לעומת זאת לא יבוא פסיק לפני ו' החיבור אם היא מחברת בין מילים או צירופי מילים ברשימה. לדוגמה: רן ונעמה קנו עגבניות, לחם, חלב וגבינת עיזים משובחת.
מדובר בו' הבאה בדרך כלל לפני הרכיב האחרון ברשימת רכיבים בעלי תפקיד זהה במשפט. בלשון המקצועית רכיבים אלו מכונים יחד 'חלק כולל' או 'חלק משפט מאוחה'. דוגמאות נוספות למשפטים כאלו מובאות בכלל פסיק בין חלקים מאוחים במשפט.
נעיר כי אין מניעה לחזור על ו' החיבור כמה פעמים ברשימה אחת במקום פסיקים (ראו דוגמה 5 בכלל הנ"ל). כמו כן אין מניעה שלפני האיבר האחרון ברשימה לא תבוא ו' אלא יסומן פסיק (ראו דוגמה 3 בכלל הנ"ל).
ו' החיבור לאחר נקודה
רבים נמנעים לפתוח משפט חדש לגמרי, כלומר משפט הבא לאחר נקודה, בו' החיבור – כנהוג באנגלית. ואולם בעברית אין בדבר פסול. בלשון המקרא רגיל לפתוח משפטים ואפילו יחידות גדולות יותר בו'. כך למשל ספר שמות נפתח במילים "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה", וספר מלכים פותח במילים "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ".
תחביר העברית החדשה שונה מן התחביר של לשון המקרא, אבל גם בלשון המשנה – שתחבירה קרוב יותר לתחביר לשון ימינו – אפשר למצוא משפטים הפותחים בו' אשר בפיסוק של ימינו נוהגים לשים לפניהם נקודה. כך למשל רגיל במשפטים הפותחים במילים וכי, וכך: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" (ראש השנה ג, ח), "בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה. וכך היה אומר: אנא השם עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל…" (יומא ו, ב). והינה דוגמה נוספת למשפט הפותח בו': "ר' שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על הטהור שאכל את הטמא" (שבועות א, ד).