הפיסוק וכללי הפיסוק

סימני הפיסוק הנוהגים בכתיבה העברית בימינו הם אותם הסימנים המשמשים בלשונות אירופה. סימנים אלו החלו לשמש את כותבי העברית בימי הביניים, ובעיקר למן המצאת הדפוס. בטקסטים עבריים בני התקופה אפשר למצוא סימנים כגון נקודה, נקודתיים אנכיות ומאוחר יותר גם פסיק, אך לָרוב הפיסוק חלקי מאוד ולא שיטתי. ניצנים לשימוש משוכלל במגוון סימני הפיסוק עולים בטקסטים עבריים מן המאה השבע עשרה, ושימוש זה התפשט בכתיבה העברית בימי ההשכלה. ואולם כותבי העברית נהגו בסימני הפיסוק שיטות שונות, בעיקר בהשפעת מנהגי הפיסוק בגרמנית וברוסית מצד אחד ובאנגלית ובצרפתית מצד אחר. ועד הלשון, שקיבל עליו להסדיר את שימושה של העברית בתקופת התחייה, מצא אפוא לנכון לקבוע כללים אחידים לשימוש בסימני הפיסוק ולשם כך הקים בשנת תרצ"ח (1937) ועדה מיוחדת.

הוועדה הציעה את הצעתה לכללי פיסוק (פורסמה בלשוננו י, תרצ"ט–ת"ש, עמ' 241–250), ולאחר דיון בוועד המרכזי של ועד הלשון נעשו כמה שינויים ונקבעו כללי הפיסוק (לשוננו יב, תש"ג–תש"ד, עמ' 252–263). בכללים פורטו תפקידי הסימנים פסיק, נקודה ופסיק, נקודתיים, נקודה, שלוש נקודות, קו מפריד, מקף, סוגריים, סימן שאלה וסימן קריאה, מירכאות, גרש וגרשיים. לפסיק נועדו מטבע הדברים תפקידים רבים: חציצה בין חלקי משפט מאוחים (חלקים כוללים) אם אין מילת חיבור ביניהם, חציצה בין משפטים מאוחים (משפט מחובר), הפרדה בין הפסוקית לשאר חלקי המשפט המורכב, הפרדה של ביטויים מוסגרים ומשפטים מוסגרים, הפרדה של פנייה ותמורה וחציצה בין מילת קריאה או מילת חיזוק ('אכן', 'אדרבה') להמשך המשפט.

מקצת הכללים הללו היו תיאוריים ושיקפו את דרכי הפיסוק הנוהגות, ומקצתם נוסחו כקביעות נורמטיביות. לדוגמה, בפיסוק של ביטויים מוסגרים הובאו שתי הערות, הראשונה תיאורית וגמישה: "יש נוהגים במקרים כגון [דוגמאות] 4–6 שלא לשים פסיקים, וזה תלוי הרבה בהרגשת הכותב…"; השנייה פוסקנית ונוקשה: "לעולם אין שמים את המלה 'אפוא' בין שני פסיקים".

שאלה אחת הייתה שנויה במחלוקת בתוך ועד הלשון, ובאה לידי ביטוי בשינוי העיקרי בין הצעת הוועדה ובין הכלל שקבע ועד הלשון בסופו של דבר: באילו תנאים מפרידים בפסיקים את הפסוקית במשפט המורכב. בהצעת הוועדה נקבע שאם הפסוקית (משפט טפל) באה באמצע משפט יש לשים פסיק לפניה ואחריה, אבל אם הפסוקית באה בסוף המשפט אין שמים פסיק לפניה. לאחר דיון הוכרע ברוב קולות כי כל פסוקית תופרד בפסיקים לפניה ואחריה אלא אם כן היא קצרה ביותר.

האקדמיה ללשון העברית אימצה את כללי הפיסוק של ועד הלשון ואף פרסמה מהדורה של הכללים סמוך לאחר כינונה (לשוננו לעם ז, ב [תשט"ז]). ואולם במהלך השנים הורגשה בקרב כותבים רבים, ובכללם חברי האקדמיה ללשון, אי־שביעות רצון מכללי הפיסוק, ובעיקר מן השימוש הרב בפסיק בכלל ובפסיק במשפט המורכב בפרט. עורכי לשון נטו להוסיף פסיקים גם בין חלקי משפט קצרים ביותר. המבנה הצמום (קומפקטי) של המשפט העברי גרם לריבוי פסיקים ביחס למספר המילים ולהרגשת קיטוע ברצף הקריאה. לדוגמה בזיכרונות האקדמיה (כה–כז, תשמ"ז, עמ' 34) נכתב: "קודם הבינותי, שדנה הוועדה והחליטה, שכל שמות העצם, שינוקדו בקמץ, מנויים ברשימה. עכשיו אני מבין, שזו נטייה בלבד."

כדי להביא לתיקון המצב הקימה האקדמיה בשנת תשמ"ד (1984) ועדה לניסוח כללי פיסוק חדשים. הכללים נדונו במליאת האקדמיה בראשית שנות התשעים (זיכרונות האקדמיה ללשון העברית לח–מ [תשנ"א–תשנ"ג], ירושלים תשנ"ה). לקראת סוף הדיונים השווה נשיא האקדמיה דאז, פרופ' יהושע בלאו, בין הכללים הישנים לחדשים: "כללי הפיסוק של ועד הלשון […] התבססו על סימני הפיסוק בגרמנית וברוסית. אלו כללים נוקשים ביותר המבוססים על כללים לוגיים תחביריים. ההחלטה העיקרית שנפלה כאן הייתה להתיר את הרסן במידה רבה ולאפשר לכותב במקרים רבים לנהוג לפי נטיית לבו".

בכסלו תשנ"ג (דצמבר 1992) אושרו הכללים החדשים סופית, ופורסמו בסוף אותה השנה (לשוננו לעם מד, ד [תשנ"ג], ובמהדורה נוספת בחוברת מיוחדת בשנת תשס"ב).

הכללים החדשים בעיקרם מתארים את נוהגי הפיסוק שהשתרשו, ומעטות בהם קביעות התקן המחייבות. ניסוחם הגמיש של רבים מהכללים מותיר לכותב חופש פעולה (ההדגשות להלן אינן במקור): "רשאי הכותב להטיל פסיק" (סעיף 3); "במשפט ייחוד אפשר – אך אין הכרח – להטיל פסיק (או קו מפריד) אחרי חלק הייחוד" (סעיף 12); "קו מפריד […] משמש כשמורגש צורך להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט" (סעיף 15); "נוהגים להקיף במירכאות […]" (סעיף 26); "שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן" (סעיף 32). את דעתה של האקדמיה על הפסיק, שהיה במוקד דיוניה, אפשר להבין מן ההקדמה לסעיפים העוסקים בפסיק: "ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות".

שינוי של ממש נקבע בפיסוק המשפט המורכב. בכלל החדש נוסחו שני עקרונות הקובעים את התנאים להפרדת הפסוקית בפסיק: המבנה והאורך. מבחינת המבנה נקבע שבדרך כלל לא יהיה פסיק לפני הפסוקית, ואילו אחריה יבוא פסיק. למשל: "מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה, אנו מזכים את הנאשם"; ולעומת זאת בסדר ההפוך: "אנו מזכים את הנאשם מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה." אשר לאורך, כאשר חלקי המשפט ארוכים אפשר לשים פסיק גם לפני הפסוקית, ואילו כאשר חלקי המשפט קצרים אפשר לוותר על הפסיק שאחרי הפסוקית. המלצה לוותר על פסיק ביחידות קצרות באה גם בסעיפים אחרים, כגון בביטוי מוסגר קצר, בתמורה קצרה או צמודה במהודק אל השם שלפניה, במשפט איחוי (מחובר) שבו המשפט השני קצר ויש מילת חיבור לפניו, ולעיתים גם בחלק ייחוד. מכיוון שקביעה אם משפט או חלק ממנו ארוך או קצר היא סובייקטיבית ויחסית, הכנסת ממד זה לכללים מרחיבה מאוד את החופש שניתן למפסק אך גם את שיקול הדעת הנדרש ממנו.

כללי הפיסוק החדשים, כמו קודמיהם, אינם קובעים איך על המפסק לנהוג כאשר מצטברים כמה חלקים טעוני הפרדה ברצף – כגון ביטוי מוסגר ותמורה, משפטים מאוחים ופסוקיות של משפט מורכב או חלקים מאוחים (חלקים כוללים) ובתוכם תמורה או הסגר. מכיוון שעיקר מעמסת ההפרדה מוטלת על הפסיק ומכיוון שאין בכוחו של הפסיק לתת ביטוי למדרג היחסים בין החלקים, עדיף לעיתים לוותר על מקצת הפסיקים או לבחור בסימן אחר במקום הפסיק, כגון קו מפריד. שיקולים אלו נתונים כמובן להחלטתו של המפסק.

נעיר כי היו שהסתייגו מקליטתם של סימני הפיסוק האירופיים בכתיבה העברית. פרופ' אהרן מירסקי פרסם מסה שבה טען כי הפיסוק העברי המקורי טמון בדרך הניסוח ולכן הטקסט העברי אינו דורש סימני פיסוק, וכדי להוכיח זאת כתב את המסה כולה ללא סימני פיסוק כלשהם. הסופר ש"י עגנון הסתייג משימוש יָתֵר בסימני פיסוק – כפי שעולה מהתכתבות בינו ובין המו"ל שוקן בעניין זה במחצית השנייה של שנות העשרים של המאה העשרים.

נדמה שאפשר לקבוע שהפיסוק הוא עניין סגנוני יותר משהוא עניין דקדוקי. הדבר בולט בשימוש הפיסוק בטקסט הספרותי. בעבר היו משוררים שהרבו להשתמש בסימני פיסוק ובעיקר בסימנים ההבעתיים (סימן קריאה, סימן שאלה ושלוש נקודות), ואילו בהמשך גברה הנטייה למעט מאוד בסימני פיסוק בשירה עד כדי היעדר סימנים בכלל. גם בפרוזה ניכרים הבדלים סגנוניים, בעיקר בהבאת דיבור ישיר: יש המשתמשים בנקודתיים ובמירכאות, ואחרים משלבים את הדיבור הישיר ברצף הטקסט ומסתפקים בפסיקים ולעיתים גם בסימן שאלה. בטקסטים מסוגות אחרות סימני הפיסוק מגויסים לעיתים להבעת הדגשה ואירוניה, למשל שימוש בסוגריים ובקווים מפרידים.

במערכת החינוך הביאו הכללים החדשים לשינוי במקומו של הפיסוק בהוראה. בעבר נלמדו כללי הפיסוק, ובעיקר כללי הפסיק, בשיעורי תחביר, והתלמידים אף נבחנו על כך בפרק התחביר בבחינת הבגרות. עם פרסום הכללים החדשים צומצם במידה רבה מקומו של הפיסוק בהוראה הפורמלית של התחביר.

אשר לפיסוק בפועל, עיון בטקסטים מסוגים שונים מעלה שהפיסוק נעשה בדרך כלל לפי הרגשת המפסק, לאו דווקא בהתאם למבנה התחבירי ובדרך כלל לא על פי כללים עקיבים ונוקשים. עדיין יש המרבים בפסיקים אך אפשר למצוא טקסטים שבהם השימוש בפסיקים מועט וחסכוני.