תקשורת עברית
שלטוט, מרעש, גריין, תגובית, שיחוח
שִׁלְטוּט (זפזופ, זאפינג)
שלטוט הוא שיטוט בין ערוצים בטלוויזיה באמצעות שַׁלַּט רַחַק.
במילה שלטוט חברו יחד שורש המילה שַׁלָּט – שהורחב על ידי הכפלת האות האחרונה של השורש – וצלילי פעולת השִׁיטוּט.
את המילה שלטוט הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997).
מִרְעָשׁ (סנסציה)
מרעש הוא ידיעה מפתיעה המעוררת רעש – כלומר עניין רב והתרגשות. את המילה חידש איתמר בן אב"י, אך היא לא זכתה להכרה.
המילה מרעש מצטרפת אל שם התואר מַרְעִישׁ (סנסציוני), למשל ידיעה מרעישה, מסמך מרעיש.
המילה מרעש אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ה (2005).
גַּרְיָן (טיזֶר)
גריין הוא מובאה מתוך כתבה בעיתון המודפסת באותיות מוגדלות ומעוצבות בעמודי הכתבה. הגריין מעורר את תשומת לב הקוראים ומגרה אותם לקרוא את הכתוב בכתבה עצמה. גריין הוא גם קטע קצר מתוך משדר שמטרתו לעורר עניין וסקרנות במשדר המלא. קטע זה עשוי להיות משודר בזמן ההפסקה במשדר כדי לשמור על קהל הצופים או המאזינים.
המילה גריין נוצרה על דרך מילים אחרות המציינות כלים ואמצעים, כגון לַחְצָן, חַיְשָׁן.
את המילה גריין הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).
תְּגוּבִית
תגובית היא תגובה – קצרה בדרך כלל – שגולש כותב בעקבות ידיעה או כתבה שפורסמה בכלי תקשורת מקוון או בעקבות רשומה (פוסט) ביומן רשת (בלוג).
תְּגוּבִית היא צורת הקטנה של תְּגוּבָה. את המילה תְּגוּבָה חידש ח"נ ביאליק כחלופה עברית לריאקציה במונחי הפיזיקה של ועד הלשון משנת 1930. גם הפועל הֵגִיב חודש באותן השנים על פי הפועל הארמי אֲגֵיב (=השיב).
מי שכותב את התגובית הוא תְּגוּבָן (טוקבקיסט), ובכלי התקשורת המקוונים יש עורכי תגוביות שתפקידם לאשר או לפסול תגוביות.
המילה תגובית כלולה במונחי טכנולוגיית המידע, והיא אושרה באקדמיה בשנת תשס"ז (2007).
שִׂיחוּחַ (צ'ט, צ'אט)
שיחוח הוא מעין שיחה שנעשית על ידי החלפת מסרים כתובים בין גולשים במרשתת.
שם הפעולה שיחוח נגזר מן הפועל שׂוֹחֵחַ, כפי שאיתות נגזר מן אוֹתֵת ושיטוט נגזר מן שׁוֹטֵט. שם הפעולה הרגיל הוא שיחה, ועל פי צורתו הוא קשור לפועל שָׂח (בניין קל, למשל במשפט "מה אתה שח?"). היחס בין שם הפעולה שיחה לפועל שָׂח דומה ליחס בין שִׁיבָה לשָׁב ובין רִיצָה לרָץ.
המונח שיחוח כלול במונחי טכנולוגיית המידע, והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ד (2004).
