חשוון ומרחשוון

מאת עלי איתן, לשוננו לעם ט, א (תשי"ח), עמ' 6–7

איני יודע מתי כרתו את ראשו של מרחשוון והתחילו אומרים חשוון. בוודאי זה דורות רבים יש נוהגים כך, ואפשר להניח להם, לאומרי חשוון, משום "שבשתא כיוון דעל על". אולם לכולנו ראוי לדעת מה אירע כאן ומה טיבו של "מר" זה שנשמט.

בין הבריות שנתנו דעתם על כך מתהלכות שלוש דעות. יש סבורים שחודש חשוון זכה משום מה לתואר הכבוד מַר־ – בדיוק כמו מר שמואל ומר עוקבן – ומי שאינו מכבד ומבכּר חודש זה משאר חודשי השנה, יכול לקרוא לו בשמו הפשוט, בלי מר. אחרים משערים ש"מר" זה הוא לשון מרה, מרור ותמרורים, כדרך שאמרו "לבלתי רחוץ במרחץ וכו'… כי בחודש הזה ממשלת המרה השחורה בחזקת כוחה", כדברי אסף הרופא המובאים במילון בן־יהודה, ערך מרחשון; ואחרים רואים ב"מר" זה רמז לטיפות הגשם מלשון "מר מדלי" (ישעיהו מ, טו), ובין בעלי דעות אלו יש שכותבים את שם החודש בשתי תיבות מוקפות: מר־חשוון.

ולא היא ולא היא. כבר בשנת תרצ"ז הסביר נ"ה טורטשינר (טור־סיני) במאמרו על מלים שאולות ("לשוננו" כרך ח, עמ' 109) שמרחשוון הוא מילה שאולה מבבלית, ומעיקרו שתי מילים בבליות: וַרְחֻ שַׁמְנֻ, שפירושן היֶרח השמיני [ואמנם מרחשוון הוא הירח השמיני כאשר מונים את החודשים מניסן]. הואיל ובבבלית נתחלפו תכופות ההגאים ו–מ, נולד בעברית צירוף מילים זה, שבראש המילה הראשונה באה מ במקום ו, ובתוך המילה השנייה ו במקום מ – מרחשון –, ועל ידי הגייה וכתיבה בתיבה אחת נוצר שם החודש מרחשוון. אין אפוא "מר" זה אלא שתי האותיות הראשונות של "מרח" (<ורח = יֶרח), ואין לו משמע משלו.