פרשת בראשית – תוהו ובוהו

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב)

בעברית בת ימינו מכנים לעיתים אי־סדר מוחלט בשם 'תוהו ובוהו'. אך אין זו משמעותו המקורית של הצירוף מספר בראשית.

המשמע היסודי של תֹּהוּ הוא שממה, כגון בשירת האזינו: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". משמעות זו מוכחת גם מן המילה הערבית تِيه (תִיה) – מדבר, שממה. משמעויות קרובות הן אפס, שווא והבל, כגון בפסוקים אלו מספר ישעיהו: "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (מ, יז), "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (מט, ד). גם בספרות חז"ל המילה תֹּהוּ מציינת רִיק והבל, כגון בצירוף מעשה תוהו – מעשה שווא והבל.

למילה בֹּהוּ יש כנראה משמע זהה או דומה, שכן השורש הערבי בה"ו נושא בין השאר משמע של ריקנות.

הצמד השלם תוהו ובוהו בא בתנ"ך עוד בשני מקומות, והוא מציין חורבן ואבדון: "מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים… וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ" (ישעיהו לד, יא), "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם" (ירמיהו ד, כג). אפשר שמשמע החורבן נובע ממשמע הריק והשממה, ואפשר שמקורו ברמיזה לסיפור הבריאה: הריסה מוחלטת של דבר עד כדי החזרתו למצב של טרם היותו.

מחיבורים שונים לאורך הדורות עולות הבנות שונות של 'תוהו' ושל 'תוהו ובוהו', ונראה שלפחות חלקן משקפות מסורות קדומות. מן ההבנות הקדומות יחסית נזכיר את 'תוהו' כמקום המצוי מעבר לארץ המיושבת, את 'תוהו' כמקור הרוע ואת 'תוהו' כמים קדמונים.

ומניין המשמעות המוכרת לנו כיום?

משמעות זו קשורה כנראה למונח היווני כָּאוֹס, המציין ביסודו את המצב הראשוני של היקום: דבר חסר צורה, חלל אין־סופי. השימוש הראשון המוכר במונח ביוונית הוא בתאוגוניה של הסיודוס (המאה השמינית לפנה"ס) העוסקת בין השאר בסיפור היווצרות העולם.

עם התפתחותן של התאוריות הפילוסופיות בדבר היווצרות העולם, קיבל המונח כָּאוֹס משמעות חדשה. אצל המשורר הרומי אובידיוס (ראשית הספירה) הכאוס מציין ערבוביה מוחלטת של ארבעת היסודות החומריים של היקום: אוויר, מים, אדמה ואש, ומכאן התפתח בהמשך השימוש במילה כאוס ביוונית ובלשונות אירופה לציון ערבוביה כללית, אי־סדר מוחלט.

השפעת התפיסות היווניות על הבנת המושג המקראי 'תוהו ובוהו' ניכרת בכמה פרשנויות מימי הביניים, כגון בפירוש רבנו בחיי בן אשר (המאה הי"ג) לפסוק מבראשית, שבו נזכר חומר היולי ונזכרים ארבעת היסודות. עוד ניכרת ההשפעה בצירוף הקבלי עולם התוהו. מקורו של צירוף זה בספרות חז"ל ושם משמעו 'עולם של הבל', העולם שלנו כפי שהיה לפני מתן תורה. אבל בקבלה 'עולם התוהו' הוא מצב כאוטי, העולם כפי שהיה בטרם הונהגו סדרי יצירה.

למן ספרות ההשכלה (המאה הי"ט) אנו מוצאים שימוש חופשי בצירוף 'תוהו ובוהו' לציון חוסר סדר קיצוני כבלשון ימינו. למשל:

• "הנה השיגו בחצי המאה השמנה עשרה, אוצר כל חמדה וידיעות נכונות על אודות דברי התולדה. אבל ידיעתה בימים ההם היתה עוד תהו ובהו והיתה חסרה שטּה וסדר יפה" (מנדלי מוכר ספרים, 'תולדות הטבע' א, 1862).
• "בעת אשר דרכי המסחר היו אבלות, להקונה לא היה מוכר והמוכר חפש אחרי קונים, עובדי האדמה לא יכלו מכור יתר יבולם, ובארצות רבות היה רעב, ובכלל בכל סדרי המסחר היה תהו ובהו" (נחום סוקולוב, 'שנאת עולם לעם עולם', 1882).

תוהו ובוהו, תהה ובהה

במקורות שונים, ובהם מדרש בראשית רבה (ב, ב) והתרגום המיוחס ליונתן, נקשר הצירוף 'תוהו ובוהו' אל הפעלים תָּהָה ובָהָה ומתפרש 'והארץ הייתה תּוֹהָה וּבוֹהָה'. הקישור לפועל תָּהָה מוכר גם מפירוש רש"י: "תהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה". גם כיום קושרים בין הדברים, אך מקובל יותר לומר שהפעלים תָּהָה ובָהָה – המתועדים לראשונה בספרות חז"ל ­– נגזרו מן המילים תֹּהוּ ובֹהוּ, ולא להפך. כך או כך הקשר הזה דומה לקשר שבין המילה שְׁמָמָה לפועל הִשְׁתּוֹמֵם ובין המילים שָׁוְא ושׁוֹאָה לפועל הִשְׁתָּאָה.