ישיבה שכח

כ"ז במרחשוון תשע"ג, 12 בנובמבר 2012

קובץ מצורף

החלטות בדקדוק שהתקבלו או עודכנו בישיבה

.

א. הנטייה בבניין קל – עתיד ציווי ושם הפועל

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

  1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
  2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
  3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
  4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

[1] ראו עוד על צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.
[2] וכן וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל, לח; מן יח"ם, קרוב אל חמ"ם).
[3] נמצאת גם הנטייה על דרך השלמים: יַהֲלֹךְ, לַהֲלֹךְ.
[4] במקרא יִצַּתּוּ (ישעיהו לג, יב; ירמיהו נא, נח).

.

ב. חילופי גזרות בפעלים שונים

חילופי גזרות אופייניים לפעלים בעלי שורשים שאינם שלמים (כלומר שלא כל אותיות השורש שלהם הגויות כעיצורים בכל הנטייה); פעלים אלו יכולים לנטות כפעלים מגזרות אחרות (ולא כדרך המלך בגזרתם). התופעה מוכרת בעברית מכל תקופותיה. דוגמאות מן המקרא: הֵרֹמּוּ (במדבר יז, י) – רו"ם נפעל על דרך ע"ע (בדגש במ"ם); יָרוּן (משלי כט, ו) – רנ"ן קל על דרך ע"ו (שורוק במקום חולם); "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט, יא) – יר"ד קל ללא יו"ד; דוגמאות מלשון חכמים: קרינו (במקום קראנו), יצתה (במקום יצאה) – פועלי ל"א כפועלי ל"י; הוֹבִיר (למשל משנה בבא מציעא ט, ג; הניח את השדה בּוּר) – ע"ו על דרך פ"י; דוגמאות מן הפיוט: בט (=הבּיט), גש (=נִגַּשׁ) – פועלי פ"נ קל בלי נו"ן; דוגמה מעברית ימינו: אֶזֹּם תִּזֹּם – יז"ם בבניין קל על דרך פ"נ (בדגש בזי"ן).

בהחלטות בסעיף הזה ניתנים חילופי גזרות בפעלים המשמשים גם בימינו; חילופי גזרות אחרים הובאו בסעיפים הקודמים של נטיית הפועל.

1. הפועל יָגֹר נוטה בעתיד ובציווי על דרך ע"ו: אָגוּר תָּגוּר, גּוּר גּוּרוּ.

2. הפועל יָעַץ בעתיד בציווי ובשם הפועל נוטה הן על דרך פ"י – אִיעַץ, יְעַץ יַעֲצִי, לִיעֹץ, הן על דרך ע"ו – יָעוּץ, עוּץ, לָעוּץ.

3. בבניין נפעל משמשות הצורות נָמַק (עבר) נָמָק נָמֵק נְמַקִּים (בינוני), יִמַּק יִמַּקּוּ (עתיד) – על דרך ע"ע, וגם נִמּוֹק נִמּוֹקִים – על דרך ע"ו.

4. הפעלים הטיל, הניח, הסית (בבניין הפעיל), הוטל, הונח, הוסת (בבניין הופעל) נוהגים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ בלי הבדל משמעות: הֵטִיל או הִטִּיל, הֵנִיחַ או הִנִּיחַ, הֵסִית או הִסִּית; הוּטַל או הֻטַּל, הוּנַח או הֻנַּח, הוּסַת או הֻסַּת.
גם הפועל הלין בהוראת 'התלונן' נוהג כך: הֵלִין או הִלִּין. בהוראת 'אירח ללילה', 'עיכב' – הֵלִין בלבד.

5. הפועל הזיע (והשם הזעה) – נטייתו על דרך פועלי ע"ו: הֵזִיעַ, מֵזִיעַ (וכן הֲזָעָה). הנטייה על דרך פועלי פ"נ מותרת אף היא: הִזִּיעַ (וכן הַזָּעָה).

6. הפעלים מן השורש ינ"ק נוטים בבניין הפעיל הן על דרך פ"י הן על דרך ע"ו: הֵינִיקָה מֵינִיקוֹת תֵּינִיק לְהֵינִיק, הֵנִיקָה מְנִיקוֹת תָּנִיק לְהָנִיק.

גם בפעלים מן השורש טו"ב שתי הדרכים אפשריות: הֵטִיב מְטִיבִים או הֵיטִיב מֵיטִיבִים; בעתיד ובשם הפועל הצורות הרווחות הן על דרך פ"י: יֵיטִיב לְהֵיטִיב.

7. בבניין נפעל משמשות הצורות נָסוֹג, נְסוֹגִים וכדומה – על דרך ע"ו, ובבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִסִּיג מַסִּיגָה, הֻסַּג מֻסָּגִים וכדומה – על דרך פ"נ.

8. בבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִתִּישׁ, מַתִּישׁ, מֻתָּשׁ וכדומה – על דרך פ"נ, ובבניין קל משמשות הצורות תַּשׁ, תָּשַׁשׁ, תָּשׁוּשׁ וכדומה – כדרך הכפולים.

9. מן השורש החדש זו"ח נגזרים בעברית ימינו הפעלים זָח (כגון תזוּח דעתו), הֵזִיחַ. הפועל הֵזֵחַ (מגזרת ע"ע) משמש בעיקר בלשון הספרותית.

10. הפועל הֵגֵס (מן השורש גס"ס) נוטה גם על דרך ע"ו – הֵגִיס – בשתי המשמעויות (גם הגסת הדעת וגם הגסת הקדרה).

11. השורש מש"ש בבניין נפעל נוטה על דרך ע"ו – נִמּוֹשׁ.

ראו עוד על חילופי גזרות: פעלים שונים בגזרת פ"נ.

.

4.1.1 צורות נקבה של תפקידים תארים ודרגות

אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה, כגון 'ראש' – רֹאשַׁת ממשלה, ראשת עיר (בריבוי: רָאשוֹת עיר), 'משנה' – המשנָה לנשיא בית המשפט העליון (בריבוי: מִשְׁנוֹת).

בשמות דרגות וכיו"ב שהם צירופים, צורת הנקבה באה פעמים ברכיב השני כגון רב־טוראית ותת־אלופה, ופעמים ברכיב הראשון כגון רבת סרן.

ראו גם סיומת נקבה בראשי תיבות.

.

ג. ניקוד ונטייה של ראשי תיבות

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).

על סימון ראשי תיבות וקיצורים ראו כללי הפיסוק: גרש; גרשיים; דיני הקיצור.

.

ד. כתיב מנצפ"ך בראשי תיבות

כותבים בסוף ראשי תיבות אותיות מנצפ"ך סופיות אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש, כגון שָׁ"ץ (שליח ציבור), עַבָּ"ם (עצם בלתי מזוהה), נָלָ"ן (נקודה לנקודה), תָּנָ"ךְ.
אבל כאשר האות האחרונה היא כ או פ ההגויות בדגש – לא תיכתב אות סופית, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

אם המילים המקוצרות נקראות במלואן או שקוראים את האותיות בשמן, כותבים מנצפ"ך לא סופיות. למשל: מ"מ (=מֵם מֵם; מפקד מחלקה); אח"כ (= אחר כך); חוה"מ (=חול המועד).

ההחלטה בעיקרה נקבעה בכללי הפיסוק; ראו דיני הקיצור.

.

לֹד, לֻדִּי

השם לוד מנוקד בחולם חסר: לֹד. שם הייחוס: לֻדִּי (בלי ניקוד: לודי).

הערה: הניקוד לֹד הוא על פי צורת השם כניקודו במקרא. הצורה בחולם היא שנקבעה בוועדת השמות הממשלתית כצורה התקנית, והיא משמשת בפרסומים רשמיים. לצד צורה זו העברית מקיימת מסורת הגייה רבת שנים בשורוק – לוּד, וההוגה כן אינו טועה.

.

מְחָאָה

מְחָאָה (שווא במ"ם). גם הניקוד בסגול מותר: מֶחָאָה.

.

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]

ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

  • דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
  • מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

ראו גם ראשי תיבות: ניקוד ונטייה.
[1]  ישיבה ריז.
[2] ישיבה שכח.
[3] ישיבה שנה.