הדף בטעינה

על המילה פִּרְכָה

במילון

 (ללא ניקוד: פרכה)
*כתיב מיושן: פִּרְכָא
מיןנקבה
שורשפרך
נטייהפְּרָכוֹת וגם פִּרְכָאוֹת לכל הנטיות

הגדרה

  • טַענה לִסתוֹר (ספרותי)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

כיתוב וניקוד

רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח

WP_Post Object
(
    [ID] => 36607
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-08-08 14:55:31
    [post_date_gmt] => 2019-08-08 11:55:31
    [post_content] => כלל ידוע בדקדוק העברי הוא שאחרי שווא נח בגדכפ"ת דגושות בדגש קל, למשל מִדְבָּר, מַהְפֵּכָה, מֶרְכָּז, כַּלְבּוֹ, מִשְׁפַּחְתִּי, נִשְׁבַּר. מדוע אפוא במילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?

מתברר שהכלל הידוע אינו גורף. נמנה להלן את המקרים שבהם אין דגש קל אחרי שווא נח.

בניקוד הטברני של המקרא אנו מוצאים שמות אחדים בבגדכפ"ת רפות, בעיקר אחרי רי"ש שוואית: שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם (לצד יַרְכְּתֵי־),[1] עַרְבִי (גם עֲרָבִי). אפשר שהעיצור השוטף ר' – שבהגייתו זרם האוויר נע בחופשיות – גרם לרפיון בגדכפ"ת, שבהגייתן זרם האוויר נע בחופשיות יחסית. אך יש שבגדכפ"ת באות רפות במקרא גם אחרי עיצורים אחרים – במילים האלה: שִׁכְבַת־,[2] פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן,[3] יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה (בימינו מַמְתַּקִּים, רִצְפָּה), כַּדְכֹד (לצד כַּדְכֹּד), יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה.

שמות ברפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח מצויים גם בעברית שלאחר המקרא: עַרְבִית, קִצְבָה (לצד קִצְבָּה), פִּרְכָה, סִרְכָה. בעברית החדשה נקבעו המונחים חֻרְפָה (הצד המושחז של להב הסכין) ועִקְבָה (סימנים שמטביעה כף הרגל) ללא דגש – שתיהן במילון למונחי טכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו, 1946.

לצד מילים אקראיות אלה, שקשה למצוא כלל סדור לרפיון בגדכפ"ת שבהן, יש גם כמה מבנים קבועים שבהם לא בא דגש קל בבגדכפ"ת אחרי שווא נח.

משקלים

משקל פַּעְלוּת: מַלְכוּת, יַלְדוּת, עַבְדוּת במקרא; עַצְבוּת בלשון חז"ל; עַרְבוּת בעברית ימי הביניים; וסַמְכוּת בעברית החדשה.[4] משקל פַּעְלָן: צַרְכָן, חַיְכָן, סַרְבָן, כַּלְבָן, צַלְבָן (על ניקוד משקל פַּעְלָן ראו כאן).

שווא מרחף

לענייננו שייכות גם הצורות בעלות 'שווא מרחף', כגון מַלְכֵי־, עִזְבוּ, עַרְפִלִּים. אומנם מקורו של שווא זה בתנועה בדומה לשווא נע, אך במהותו הוא שווא נח: הוא בא אחרי תנועה קטנה וסוגר את ההברה ונהגה כאפס תנועה. את היעדר הדגש הקל אחריו אפשר להוסיף לקבוצות שנזכרו לעיל. לצורכי הוראה נוצר המונח 'שווא מרחף' בגלל שתי תכונותיו המשותפות לשווא נע – מקורו בתנועה ואין אחריו דגש קל. עוד דוגמאות להיעדר דגש קל אחרי 'שווא מרחף': כַּלְבֵי־(שמירה), עִשְׂבֵי־(תיבול), לִשְׁכוֹת־(תעסוקה), רִצְפוֹת־(עץ), עַנְפֵיהֶם, כַּנְפֵיהֶם, כִּזְבֵיהֶם (אבל כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּי־, רִשְׁפֵּי־ לצד רִשְׁפֵי־);[5] חֶשְׁכַת־(הלילה), נִדְבַת־, בִּרְכָתוֹ בִּרְכָתִי (אבל בִּרְכַּת־).

כינויים ונטיות

בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח גם בכינויים החבורים לנוכחים ולנוכחות: יַלְדַּתְכֶם, בִּנְכֶם, אֶתְכֶן, אֲלַמֶּדְכֶם, בִּגְלַלְכֶם.[6] כמו כן יש צורות מקור נטוי צמודות כינויים במקרא ללא דגש קל: בְּכָתְבוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, בְּעָזְבָם, לְשָׂרְפוֹ[7] (לצד בְּנָגְפּוֹ, בְּאָרְבָּם). לעומת צורות אלו, כאשר אחרי השווא הנח יש שווא נע, בא דגש בבגדכפ"ת: בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם.

* * *

על אף כל האמור לעיל דיגוש בגדכפ"ת אחרי שווא נח הוא כלל גדול בדקדוק העברי, ונקפיד עליו בכגון אלה: יִקְפֹּץ, נִשְׁבֹּר, אֶצְפֹּר, לִתְפֹּר, לִרְכֹּב, נִתְפַּס, נִגְבְּתָה, תָּקְפּוֹ, חֻרְבָּה, עֻצְבָּה, צִדְפָּה, נִקְבָּה, קִצְבָּה. ___________________________

[1] הדגש בצורה ירכתי בשל רצף של שווא נח ושווא נע, וראו את הצורות בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם להלן (תחת הכותרת "כינויים ונטיות"). על פי החלטת האקדמיה בדקדוק, אפשר לנקד דגש בכ"ף: יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם לצד יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.

[2] צורת הנפרד אינה מתועדת במקרא, ואפשר שהיא שְׁכָבָה ולא שִׁכְבָה.

[3] וגם קָרְבָן ביחזקאל מ, מג, אך בשאר ההיקרויות קָרְבָּן.

[4] מילים במשקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת ועַבְדוּת, קשורות למילים במשקל הסגולי, כגון מֶלֶךְ, עֶבֶד. לכאורה אפשר לטעון שמילים אלו נוצרו בתצורה הקווית (בסיס וסופית): מַלְכּ [צורת היסוד של מֶלֶךְ] + וּת; עַבְדּ + וּת, אלא שאילו כך היה – היינו מצפים לדגש קל: *מַלְכּוּת, *עַבְדּוּת. היעדר הדגש אחרי שווא נח מעיד שמדובר במשקל, משקל שדרך שיטה אין בו דגש קל אחרי שווא נח.

[5] ייתכן שבצורות אלה בגדכפ"ת דגושות משום שהן תוכפות לעיצורים שורקים. עוד דוגמאות: כְּאָסְפֵּי־קַיִץ (מיכה ז, א), אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה (יהושע יב, ג ועוד בשני מקומות), צִמְדֵּי כֶרֶם (ישעיהו ה, י).

[6] אשר לשווא שלפני כינוי הנוכֵח מקובל לראות בו שווא שמקורו בתנועה (על פי צורות הפסק שבהן באה תנועה לפני כינוי הנוכח, כגון יָדֶךָ, דְּבָרֶךָ). לפי זה כשהשווא בא אחרי תנועה גדולה הוא שווא נע: יָדְךָ, בֵּיתְךָ, חֲבֵרְךָ, יַצִּילְךָ; ואחרי תנועה קטנה הוא שווא מרחף: אֲבָרֶכְךָ, אוֹהַבְךָ. ויש הרואים בשווא שלפני כינוי הנוכח שווא נח – ראו זאב בן־חיים, "צורת הכינויים החבורים ־ך, ־ת, ־ה במסורותיה של הלשון העברית", קובץ מאמרים בלשון חז"ל א (תשל"ב).

[7] בצורות אלה השווא נחשב שווא מרחף.

[post_title] => רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח [post_excerpt] => איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%92%d7%93%d7%9b%d7%a4%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%a0%d7%97 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-30 00:06:03 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:06:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36607 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח? המשך קריאה >>
דוגמא/ה

דוגמה או דוגמא?

WP_Post Object
(
    [ID] => 837
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-10-14 10:19:52
    [post_date_gmt] => 2010-10-14 08:19:52
    [post_content] => 

הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם. בספרות חז"ל רווחים שמות כגון עסקא (או עיסקא), עובדא, פיסקא במין זכר, ואולם הסיומת ־ָא נעשתה חלק בלתי נפרד מהם והיא באה גם כשהשמות אינם מיודעים. מכאן שבארמית 'עסקא' הוא 'עסק' או 'העסק', ו'עובדא' – 'מעשה' או 'המעשה'.

שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, פירכא, מימרא, בעיא, סוגיא וכן דוגמא, טבלא, קופסא (שמקורם ביוונית). שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.

לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה; כך גם מילים שבמקורן הארמי הן ממין נקבה: משכנתה, שאילתה, אסמכתה.

בצורת הרבים אפשר לנקוט את הסיומת ־אוֹת (בלי קשר לצורת היחיד; על דרך מרחץ – מרחצאות): דוגמאות או דוגמות, עִסְקָאוֹת או עֲסָקוֹת, מַשְׁכַּנְתָּאוֹת או מַשְׁכַּנְתּוֹת. נעיר כי בצורת הנסמך־יחיד לא תבוא אל"ף: דוגמת פסים (ולא "דוגמאת פסים").

קביעת האקדמיה המחייבת כתיב בה"א אינה חלה על קבוצות המילים האלה: א. שמות הנחשבים שמות פרטיים, כגון שמות הטעמים (אתנחתא, מירכא וכד'), שמות חיבורים (גמרא, תוספתא וכד') ושמות פיוטים (קדושתא וכד'). ב. מילים שאינן שמות ממין נקבה, כגון תנא, בר סמכא, דווקא, גרידא, איפכא מסתברא, בעלמא (אבל אפשר לכותבן בה"א בסופן על דרך הארמית הארץ־ישראלית).

הערה הכינויים אימא ואבא וכן סבא וסבתא אומצו כמות שהם מן הארמית, כולל כתיבם בסיומת ־ָא, השומרת על משמעותה כתווית היידוע (לכן בדרך כלל לא נאמר "האימא" או "האימא שלו"). לצידם של כינויים אלו, שבהם אנחנו פונים אל הורינו וסבינו, משמשות המילים העבריות אֵם ואָב, סָב וסָבָה – ובעיקר בנטייה, כגון אִמִּי (בלי ניקוד: אימי), אָבִי, סָבִי וסָבָתִי.

[post_title] => דוגמה או דוגמא? [post_excerpt] =>

שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה.

[post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 12:18:03 [post_modified_gmt] => 2023-08-04 09:18:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=837 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה.

המשך קריאה >>
אקדם - גיליון 27

אקדם 27

WP_Post Object
(
    [ID] => 7994
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2004-09-14 16:08:14
    [post_date_gmt] => 2004-09-14 13:08:14
    [post_content] => תוכן העניינים
  • לזכרה של נעמי שמר, עמ' 1
  • אירועי שנת היובל, עמ' 1
  • "האנגלית אינה הלשון הרשמית של צרפת" (ביקור של פרופ' סרקיליני באקדמיה) מאת קרן דובנוב, עמ' 1
  • מי צריך הכוונת לשון? דיון בהשתתפות רות אלמגור־רמון, חיים א' כהן, יורם מלצר ויוסף עופר בהנחיית עינת גונן (מיום העיון הפתוח "לשון הרבים"), עמ' 2 בדיון: צורות הרבים של רִקְמָה, מִלְגָּה, לִשְׁכָּה, דַּוְשָׁה, פַּרְוָה, דַּיְסָה, שַׁוְעָה פִּרְכָה; צורות עבר נוכחים: שְׁמַרְתֶּם, הֲלַכְתֶּם; שְׁתִיל / שָׁתִיל, יָשֵׁן / יוֹשֵׁן
  • פרסום חדש: מלשון יחידים ללשון אומה מאת נתן אפרתי, עמ' 3
  • כל האמת על "שח־רחוק" מאת אסתר גולדנברג, עמ' 6
[post_title] => אקדם 27 [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a7%d7%93%d7%9d-27 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-01-25 23:49:55 [post_modified_gmt] => 2024-01-25 21:49:55 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7994 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

תוכן העניינים לזכרה של נעמי שמר, עמ' 1 אירועי שנת היובל, עמ' 1 "האנגלית אינה הלשון הרשמית של צרפת" (ביקור של פרופ' סרקיליני באקדמיה) מאת קרן דובנוב, עמ' 1 מי צריך הכוונת לשון? דיון בהשתתפות המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך פִּרְכָה 1 (קושיה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך פִּרְכָה 2 (שבירה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>